top of page

"עשה מה שליבך חפץ"- 13 עצות להצלחה לבני ה20-30

עודכן: 31 ביולי 2020

אם אתה בן 21-30 וכולם מלחיצים אותך לעשות בחירה ללכת ללמוד באוניברסיטה, לבחור דרך, אומרים לך שאתה חייב, שלא תצליח בחיים אם לא, שתאחר את הרכבת, ואתה רק רוצה רגע לנשום, לבחון באמת מה נכון ומתאים לך, לחיות קצת את החופש הזה שניתן לך סוף סוף אחרי 21 שנים שרק אמרו לך מה לעשות, אני רוצה להרגיע אותך- אתה לא חייב. הכל בסדר. אתה תצליח בחיים גם אם תרד לרגע מהמרוץ.

השורות הבאות מוקדשות לכל מי שמרגיש שהמציאות, ההורים, הסביבה, התרבות- נושפים בעורפו. הן מוקדשות למי שרוצה לקבל כלים למצוא את משמעות החיים שלו ואת היעוד (העיסוק) שהוא בא לעשות כאן. הן מוקדשות לכל מי שיודע שהחיים הם הרבה יותר ממרוץ העכברים האינסופי. כמה עצות מבעל ניסיון שיעזרו לך לעשות סדר בבלגן, לחיות את החיים שלך ולא של אחרים.

מי אני? קוראים לי אייל שמיר, בן 47. בגיל 22 יצאתי לטיול הגדול של אחרי צבא והחיים שלי התהפכו. זה קרה בזכות משבר. המשבר הכי גדול שחוויתי בחיי עד היום שבזכותו פגשתי את עצמי והלכתי עד הסוף, עם מה שביקש הקול הפנימי שלי. עשיתי את זה כי לא היה לי מה להפסיד, כי היה לי ברור שאם אני ממשיך לחיות חיים של אחרים אז עדיף כבר למות (אני מניח שאתה הקורא לא במקום כל כך קיצוני וזה בסדר גמור), אבל עשיתי את זה גם כי בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שמצאתי, שאני מחובר, שהתחברתי לאיזה מקור עוצמה בתוכי שהפך אותי לאדם שתמיד הרגשתי שאני יכול להיות- כריזמטי, חכם, יצירתי, כנה סקרן. בעקבות כל אלה גם הגעתי למקומות בעולם החיצוני- טיילתי בעולם כמו שתמיד חלמתי, חייתי את ההרפתקה, הגשמתי חלום וכתבתי ספר שאני מאוד גאה בו, מצאתי עבודה שאני אוהב והיום אני נחשב לאדם עם הכי הרבה ניסיון וידע בתחום בו אני עובד, יש לי אשה ומשפחה ואני מרוויח די טוב. אבל כל אלה לא העיקר, הם רק נובעים מדבר אחד פנימי אותו מצאתי ואותו שימרתי לכל אורך הזמן- החיבור לאני האוטנטי שלי, החיבור ל"כוח הנשמה" (אם אפשר להשתמש איתך במילים רוחניות)- ממנו נובע הכל. ולשם אני רוצה לקחת אותך- כי כשיש לך את זה, הכל בסוף מסתדר, וכשאין לך, אז לא משנה מה יהיה לך תמיד תרגיש שאין לך כלום, ככה לפחות אני הרגשתי.

הקטע הבא כינסתי את 13 העצות הכי טובות שלי של מה צריך לעשות בכדי להשיג את החיבור הזה, שהוא מבחינתי הכלי הכי חשוב להצלחה ואושר. איך אומר מורפיוס לניאו בסרט "מטריקס" – "כל מה שיש לי להציע לך זה רק את האמת." והיא משחררת...

1.מודעות עצמית היא הדרך להצלחה- הכר את עצמך אתה עצמך הוא כלי העבודה הכי חשוב שיש לך- אם אתה טייס אתה תשקיע שנים על מנת ללמוד את היכולות של המטוס שתטיס, אם אתה רופא תלמד שנים את רזי המקצוע, אם אתה עו"ד תלמד שנים את ספר החוקים ואם מהנדס את הנדסת החומרים- כל מקצוען לומד את כלי העבודה שלו בכדי להצליח וכלי העבודה של כולנו הוא קודם כל אנחנו עצמנו. בכדי להצליח בכל תחום- מזוגיות, הורות ובטח בעבודה- אתה צריך להכיר את הכישורים שלך, את החסרונות שלך, את נקודות היתרון ונקודות השפל. בכדי לדעת מה לעשות, במה לעבוד, איזו אישה לבחור? אתה צריך להכיר את עצמך, את הרצונות העמוקים ביותר שלך. אנחנו מבלים שנים בבית הספר, בצבא ובאוניברסיטה בכדי ללמוד, רק את הדבר הכי חשוב לא ממש מלמדים אותנו- מי אנחנו באמת. בית הספר הכי חשוב לאושר ולהצלחה הוא בית הספר של המודעות העצמית ואת זה משום מה העולם מצפה ממך ללמוד לבד. הדרך הארוכה היא הדרך הקצרה, רבים מחברי שהלכו ללמוד תרם זמנם בגלל שנכנעו ללחץ החברתי ולפחדים שלהם מצאו עצמם בתוך שנה שנתיים מחליפים מקצוע ומתחילים מההתחלה, במקרה הטוב, או במקרה הפחות טוב, ירקו דם, סיימו את התואר, ובסוף מצאו עצמם עובדים בעבודה אחרת לגמרי. רבים שהתחתנו מהר מידי, התגרשו, או חולמים היום בגיל 40 על הטיול הגדול שלא עשו בגלל שנכנסו מתחת לחופה בגיל 25. נכון לא כולם, יש כאלה שהיה להם נכון להתחתן מוקדם, ללכת ללמוד מוקדם. גם להתחתן מאוחר לא מבטיח כלום, כאמור גם אני התחתנתי ואחרי 10 שנים התגרשתי. אבל לדרך שהלכנו יחד היתה תכלית, ניפגשנו כי היינו צריכים להוביל אחד את השניה מנקודה א' לנקודה ב', כי בחרנו לצעוד יחד מתוך הרצון הפרטי והגבוה ביותר שלנו, זאת בניגוד למי שעושה בחירות מתוך פחד ולחץ של אחרים, מתוך מחשבות שכהה צריך. כמובן שגם לזה יש תכלית, לגלות את האמת על דרך השלילה, גם זה בסדר ולפעמים בלתי נמנע. את זה אני מנסה לחסוך ממך. וכן, בטח כבר הבנת בין השורות- להתחבר לעצמך זה לא אומר שלא תטעה. נכון זה מפחית את מרחב הטעות, אבל זה בעיקר אומר שהטעויות שלך יהיו שלך, שתחיה את החיים שאתה בחרת לחיות ולכן אם טעית, הרי שהיה בזה לקח חשוב לעצמך, הרי התקדמת בהיכרות עם עצמך, שלא חיית עבור עתיד או אחרים, אלא הווה שיש בו משמעות.

2. "עשה מה שליבך חפץ" - בכדי להכיר את עצמך אתה צריך לאפשר לעצמך חופש לחיות את הרצונות שלך. נכון לא תמיד יש לנו את החופש הזה. לי בגיל 47 עם 3 ילדים קטנים ואשה והורים מבוגרים אין את היכולת היום לקום ולצאת למסע של שנה במזרח. כלומר יש לי את היכולת, אני יכול לעזוב הכל וללכת אבל זה כרוך ביותר מידי פגיעה באחרים וגם בעצמי (כי לפגוע באשה ובילדים שאתה אוהב זה לפגוע בעצמך), ואני יוצא מההנחה שכשאתה חי על פי הרצון הגבוה ביותר שלך אף אחד לא אמור להיפגע, אלא ההפך- רק להרוויח. וכאן מגיע הפתרון האמיתי- לי אין עכשיו את הרצון להתנתק מהכל ולטוס לטיול גדול בחו"ל, למה? כי עשיתי את זה. למה? כי בגילי עכשיו יש רצונות אחרים, שונים (ועל זה, על היחוד של כל תקופה נדבר בסעיף הבא). אבל אם לך יש את הרצון הזה ואת בין גיל 20-30 רווקה אז יש לך גם את היכולת, אף אחד לא יפגע אם תטוסי (חוץ מאולי קצת ההורים הלחוצים שלך, אבל הם יחיו עם זה. לטווח הרחוק יהיה להם הרבה יותר קשה לחיות הם ילדה שוויתרה על החלומות שלה בשביל לרצות את ההורים שלה).

הגיל שאתה נמצא בו היום הוא הוא הגיל הקלאסי לבחור בחופש, לעשות באמת את הדבר שהכי בא לך לעשות, אין גיל אחר יותר מתאים מזה. לצאת, לחוות, לטייל, לטוס, להכיר אנשים, להכיר בנות זוג, לעשות קורסים, לקרוא, לקחת סמים (לא יותר מידי. ארחיב על זה בהמשך). בכל גיל אחר יהיו לך מחויבויות ענק ועכשיו אין לך וזה לא במקרה, המציאות לא בכדי בנויה ככה שבתחילת הדרך תהיה חף מכל מחויבות פרט למחויבות הגדולה ביותר- לעצמך. לרצון שלך. ככה שאם הדבר הכי חשוב זה להכיר את עצמך ואם בכדי להכיר את עצמך אתה צריך חופש לחיות את הרצון שלך ואם החופש הזה ניתן לך בכמות הכי גדולה עכשיו, בתקופת הגיל הזו- זה הזמן שלך לנצל אותו- גם כי זה מהנה (ולהנות זה לא בושה, זו אחת מהמטרות החשובות) וגם כי זו מה שיביא לך בסוף את ההצלחה והאושר הגדולים ביותר. אל תצפה מההורים שלך להבין (ועל זה בסעיף הבא), פשוט תעשה את זה. בספר האלמותי "הסיפור שאינו נגמר" הגיבור, נכנס לעולם בשם "פנטזיה" בו כל רצונותיו מתגשמים. הוא מקבל שם שרשרת עם הכיתוב-"עשה מה שליבך חפץ". זה העולם שאתה נכנס אליו עכשיו, אם אתה מודע לכך או לא- זו השרשרת התלויה על צווארך. חשוב שתבין- זה לא ישאר ככה לנצח. יום אחד, בסביבות גיל 30 בערך, "יקחו" ממך את השרשרת הזו ותקבל אחרת עם כיתוב אחר לגמרי, המותאם לגיל ולתדרי הנפש המשתנים שלך. כי לכל תקופה יש את היעדים שלה שמורכבים מהמצב הנפשי שלנו ומהאילוצים והאפשרויות שיש בחוץ והדבר המדהים והמופלא הוא שכשאתה חי נכון הם תואמים להפליא. איזה פלא שהמציאות שאתה חי היום כרווק מאפשרת לך חופש לעשות מה שבא לך- ללכת לישון מאוחר, לקום בצהריים, לאכל סרטים על מה לעשות חיים, להתלבט, לחפש, להתנסות, להתלהב וליפול, לבנות ולשרוף, להכיר, להתאהב, לטוס ולנחות, ללמוד, לשנות, להתחבר, להיפרד ולהכיר שוב- כל הדברים שנפש צעירה חווה ורוצה. כאמור, לא תמיד זה יישאר ככה. אתה לא רואה את זה עדיין ולבטח לא מרגיש, אבל יגיע יום בו פתאום תרצה קצת לנוח, בו כבר לא ילהיב אותך להכיר עוד בחורה, לקרוא עוד ספר, או לטוס לעוד ארץ. יגיע יום בו סערות הנפש שלך יירגעו, וביום הזה כמה מופלא, גם הרצונות שלך ישתנו וגם המציאות שסביבך תשתנה- במקום "עשי מה שליבך חפץ" יהיה כתוב "צאי והגשימי את כל מה שלמדת! לימדי להתפשר ולחיות עם בני אדם על מנת שתוכלו להקים יחד בית ומגדל". אבל זה לא הזמן. עכשיו זה לא הזמן שלך להתפשר. לא הזמן שלך לבנות בית, לא הזמן שלך להתחייב- אלא אם כן אתה רוצה כמובן כי יש כאלה שרוצים וזה מתאים להם גם בגיל הזה, אבל לא נראה לי שזה אתה (מי שזה הוא לא מגיע לקרוא את הקטע הזה). בקיצור יש לך "גלשן" והוא זועק הרפתקה! ובמקביל עולה עכשיו "גל" והגל הזה הוא כולו חופש. עלה עליו וגלוש! לא סתם הם ניתנו לך עכשיו, לא סתם הם תואמים זה לזה. מחר, עוד כמה שנים, הגל הזה יגמר ולא יחזור. יגיע גל שונה, אבל גם הגלשן שלך יהיה אחר. הסוד הוא להתאים לכל תקופה\גל את הגלשן\המצב הנפשי שלנו- זו לא פעולה שבידיים שלנו- גם הגל- המציאות החיצונית וגם הגלשן- המציאות הפנימית נימצאים בעולם שמעבר לשליטתנו. הדבר היחיד שביכולתנו לעשות זה לזהות אותם ולבחור להשתמש בהם. כאמור מה שמדהים הוא שתמיד הם תואמות. לכל תקופת חיים יש את המצב הנפשי המותאם לה, צריך פשוט את האומץ להגיד ללחצים ולפחדים ולהורים שלך "לא", ולחיות אותה. לא בגלל שאתה חסר אחריות אלא ההפך, בגלל שאתה אחראי, על עצמך, על ההתפתחות שלך. כי אתה יותר מכל אדם אחר מכיר ומרגיש את תדרי הנפש שלך, את הצרכים והכמיהות. כן, גם יותר ממי שהביא אותך לעולם, יותר מההורים שלך.

3. הפחדים של ההורים שלנו הם הפחדים שלנו- לקח לי שנים להבין את זה. בתקופה של בין גיל 22 ל 28 ביליתי לא מעט מזמני בוויכוחים מרים עם הורי. הם שראו איך הקרבתי את החלום (שמסתבר לא היה שלי) להיות מאבטח אישים וללמוד באוניברסיטה, למשהו אבסטרקטי של לכתוב ספר ולעבוד עם בני נוער, לא יכלו לקבל את זה. "אתה הורס את החיים שלך", הם אמרו לי, "אתה תאחר את הרכבת, אתה תצטער על זה. לא יהיה לך כסף ותצטרך ללקק את התחת של העשירים"- משפט בוטה ואהוב במיוחד של אבא שלי. ואני התווכחתי איתם, ויכוחים מרים, כואבים, רווי טונים צורמים ותסכול רב, שהביאו לא אחת את האח הקטן שלי, שהיה עד למתח הזה, לידי דמעות. הלחצנו אותו. לצערי אף צד לא השתכנע, אף צד לא שינה את עמדתו, בעיקר היינו כעוסים ומתוסכלים אחד מהשני. אלא שיום אחד, ברגע זוהר של בהירות פתאום הבנתי- הפחדים שלהם הם הפחדים שלי! כשאני מתווכח איתם אני בעצם מתווכח עם עצמי, עם הצד שבתוכי שחושש שעשיתי פניה לא נכונה ושאני עתיד להצטער על זה. אני מנסה לשכנע אותם שאני פועל נכון אבל בעצם אני צריך לשכנע את עצמי. ביום שאני אפסיק לפחד, ביום שאני אהיה שלם, זה כבר לא ישנה לי מה הם יגידו. פתאום הבנתי שאני מנסה לשכנע אותם בכדי קצת להעביר את האחריות עליהם. הייתה לי תיקווה סמויה שאם הורי החכמים והמנוסים יבינו אותי, זה יהיה כמעין אישור שאני עושה את הדבר הנכון. לא הבנתי אז שכאשר אתה פונה בדרך האישית של צרכי הנפש והיעוד שלך, אל תצפה מאף אחד שיבין אותך מאשר אתה עצמך. וכשאתה תבין גם אחרים יבינו, וגם אם לא, זה כבר לא ישנה דבר.

4.זה שאתה לא הולך לאוניברסיטה עכשיו זה לא אומר שלא תגיע לשם עוד שנה שנתיים, חכה להרגיש בשל. חכמה היא גם עניין של רגש- אני בטוח שזה קרה לך כבר פעם, משהו שלא הצלחת ללמוד בגיל מסוים, אבל פתאום אחרי שעברו שנה שנתיים הצלחתה להבין אותו בקלילות. אנחנו חושבים שלימוד הוא עניין של שכל, אבל הוא גם עניין של רגש, ניסיון חיים ופניות רגשית. כשאתה לא פנוי רגשית, כשההרפתקה קוראת לך, כשיש לך חסכים או רצון לא ממומש, כשרגשות ושאלות הרות גורל מטרידות אותך- יהיה לך קשה מאוד לשבת וללמוד ולהתרכז בדברים חיצוניים שלא קשורים לחיים המיידים שלך. ולא רק קשה אלא גם קצת עקר, כי במקום ש 100 אחוז מהמוח שלך יוכל להתרכז ולהתעסק במה שאתה לומד, חלק נכבד ממנו יחשוב על דברים אחרים לגמרי- דברים שרצית לעשות ולא עשית, כאבים ישנים, כעסים וחלומות בהקיץ. ולא רק זה, גם אם תצליח להתרכז, החומר לא ייקלט לך כי המוח שלך לא יהיה במיטבו כי עד שלא תבין ותפתור עניינים אצלך, לא תוכל להבין את העולם. אני זוכר כיצד בנערותי כשלמדתי ספרות הייתי משנן את מה שהמורה הייתה אומרת לנו על השיר בכיתה. אף פעם לא הבנתי כיצד אנשים מבינים על מה השיר מדבר, איך מהמילים הסתומות האלה שכתב המשורר, הם מקבלים תובנות על יופי, משמעות החיים ואהבה. הכי חששתי מהקטעים האלה במבחן כשנותנים לך שיר חדש שאף פעם לא ראית ואתה צריך לפרש אותו, מה שקרוי באנגלית "אנ-סין". 'מאיפה אדע לפרש אותו אם לא לימדו אותי?' הייתי שואל את עצמי. ובאמת לא ידעתי, עד לאותו המסע המפורסם לדרום אמריקה בו חוויתי משבר נפשי גדול. אחד התוצאות המיידיות של התהליך הזה היה שפתאום התחלתי להבין את השירים שאני שומע, שקלטתי את המילים ולא רק את המנגינה. אני זוכר איך שיר כמו "אפר ואבק" של פוליקר התנגן פתאום ואני הבנתי בדיוק למה הוא מתכוון כשהוא שואל את אימו- "לאן את נוסעת?" ועונה לה שהנצח הוא רק אפר ואבק. ככה קרה לי גם עם "ניצוצות" של פורטיס או "שדות של אירוסים" של ארצי- פתאום הבנתי מאיפה מגיעים הניצוצות ואיזו קליפה הם מקלפים, פתאום ידעתי למה נמשלים האירוסים של ארצי. הבנתי לא כי מישהו לימד אותי, אלא כי הבנתי את עצמי. וזה קרה לי בעוד תחומים, אפילו במתמטיקה- בבית הספר לימדו אותנו דרכים לפתור משוואות עם נעלמים, הייתי לומד את הטכניקה ומצליח. אבל רק אחרי שנים, הבנתי פתאום מה זה הנעלמים האלה שהמתמטיקה עוסקת בהם, למה הם נמשלים ואיך זה יכול לעזור לי בחיים. פתאום תחומים שלמים התבהרו לי, כאילו הוסר לי איזה לוט מהעיניים. בקיצור, ברגע שתשיג חיבור לעצמך, לא רק שתדע מה ללמוד, אלא גם כל מה שתלמד יהיה קל יותר, עמוק יותר, מהנה יותר. אז אם אתה מרגיש שיש רצונות שקוראים לך מבפנים והם הרבה יותר קוסמים לך מהאוניברסיטה, לך והגשם אותם. אתה עוד צעיר. יהיה לך זמן ללמוד לימודים אקדמאים. עוד שנה שנתיים תחזור לזה וזה יהיה הרבה יותר נכון. כאמור לפעמים הדרך הארוכה היא הדרך הקצרה והקלה ובעיקר המהנה.

5.לימודים באוניברסיטה לא מבטיחים לך הצלחה כלכלית- מה שכן מבטיח לך זה ביטחון עצמי, חיבור לדבר שאתה אוהב, התלהבות, יצירתיות, והדרך להשיג אותם עוברת דרך חיבור לעצמך- בעיקר היום בו לכל זב חוטם יש תואר ראשון ושני, המשאב הכי יקר הם איכויות אישיות של אינטליגנציה עצמית (כזו שלא מבוססת לימוד חיצוני אותו כל אחד יכול להשיג). מחקרים מראים שאינטליגנציה לבדה לא מספיקה. אדם יכול להוציא 750 בפסיכומטרי אבל אם הוא לא יודע להתנהל עם אנשים, אם הוא לא יודע לנהל את הכעסים שלו, אם הוא משעמם, חסר חוש הומור, לא יצירתי- איך הוא יוכל לשתף פעולה עם אנשים אחרים בהרמת פרויקט, איך הוא יוכל לנהל, איך הוא יוכל להוביל ולמשוך אחריו עובדים, להסיק דבר מדבר, או ליצור משהו חדש?.. אנחנו חיים בחברה שרוצים שכולם יהיו עיוניים, שזו הדרך להצליח אבל אני מכיר קבלני בניין, מוסכניקים, בעלי מאפיות שלא סיימו בגרות אבל עושים הרבה יותר כסף, מעורכי דין או רופאים וגם יותר נהנים מהעבודה שלהם. למה? כי הם עובדים במקצוע שהם אוהבים, שמתאים לנפש שלהם, לדבר שכל הישות המולדת שלהם מוכוונת לעשות. כמובן שיש בני אדם שהיעוד שלהם הוא גם להיות עורכי דין או רופאים ואלה גם יהנו וגם יעשו הרבה כסף. בשורה התחתונה מה שאני מנסה לומר זה שזה לא עניין של מקצוע, אלא עניין של חיבור למקצוע. בכדי להצליח אתה צריך להיות טוב, ועל מנת להיות טוב אתה צריך להיות מחובר למה שאתה עושה, מלא אנרגיה והתלהבות. אם הלכת למקצוע כלשהו משיקולים זרים של כסף או לחץ הורים, הרי לא משנה מה תעשה אתה לא תצליח להתחרות באנשים שאוהבים את זה ושנועדו לזה. וגם אם המקצוע שלך באופן כללי מרוויח יותר כסף ממקצוע אחר, זה לא יהיה ככה אצלך, כי אתה עצמך לא תצטיין בו. אני מכיר מישהי שבלשנות אנגלית הדליקה אותה וזה מה שלמדה באוניברסיטה. אמרו לה- "למה זה טוב? מה זה יתן לך בחיים, זה לא פרקטי". היום היא מורה מחנכת בבית הספר והיא הכי מאושרת בעולם. נכון היא לא עושה מיליונים, נכון היא לא גילתה איזה גילוי עולמי חדש, או התפרסמה- אבל ככה זה אצל רובינו. האושר לרוב הוא לא מה שמוכרים לנו בהוליווד אלא דבר עדין, פשוט וחמקמק שנמצא בפנים ומושג ע"י האהבה שאנחנו יכולים להרגיש, לקבל ולתת לעצמנו ולאחרים.

6.איך למצוא את מה אני רוצה לעשות בחיים? א.התשובה כבר קיימת והיא בתוכך, אתה רק צריך לתת לה להתגלות. ואם עוד לא גילית זה אומר שלא הגעת לנקודה הזו שזה יקרה, ולכן מה שאתה צריך לעשות זה ללכת על הרצונות המיידים שלך, שבטוח קיימים, לחיות את החיים שאתה רוצה לחיות עכשיו- אם אתה רוצה להמשיך לטייל אז תמשיך לטייל, אם את רוצה לעשות קורס העשרה בתחום שמסקרן אותך, לכי על זה, אם בא לך לסוע לאילת ולעבוד שם במשהו לא מחייב, תעשה את זה. לך למקומות שגורמים ללב שלך לדפוק, למקומות שמרגשים אותך, לאלה שאתה רוצה אבל קצת מפחד, ואז תראה שלאט לאט משהו יתחיל להשתנות, אתה תפגוש אנשים, תקבל תובנות, ניסיון, תפגוש את עצמך ופתאום משהו חדש יתעורר בך- רצון, הבנה, כיוון. חיה את הכיתוב על השרשרת שהוענקה לך- "עשה מה שליבך חפץ" ופשוט תהיה קשוב לעצמך ולרגעים החיצוניים שמזדמנים ותעז ללכת עם מה שעולה. תזכור תמיד הדבר שבאת לעשות בעולם שאתה הכי נהנה ממנו, הוא הדבר שיש לך את הכישורים הטבעיים לעשות אותו.

ב. אל תשווה את עצמך לאחרים- יש נטייה בגיל הזה לחשוב שאם כולנו באותו הגיל, כולנו סיימנו צבא ובית ספר יחד, הרי שעכשיו צריך גם להמשיך לדבר הבא יחד, ואם לא אזי משהו לא בסדר איתנו. כשבעצם זה בדיוק הפוך. דווקא עכשיו בפעם הראשונה כשיש לך חופש אמיתי זה הזמן להיפרד מהעדר ולפלס את הנתיב שלך. קודם זה לא קרה כי זה לא היה אפשרי. מציע לך לא להסתכל הצידה ולחשוב מה האחר עשה, מה יש לו ולא לי? כי זה לא בר השוואה- אין לו את התכונות שיש לך, ההורים שיש לך, החלומות, החסמים והיתרונות, ובעיקר לעולם לא תדע כמה הוא באמת מחובר, כמה הוא מאושר. הדברים החשובים באמת הם בלתי נראים, לרוב לא מוערכים בתרבות שלנו ולא ברי השוואה. זכור המסע הוא ארוך ובסוף אתה מתחרה בו רק נגד עצמך.

7. לדעת מתי "לחזור מהודו"- החופש והחיבור העצמי דורשים אחריות, ואומץ לעשות שינוי כאשר הוא נדרש- בניגוד לבני אדם שחיים את השטנץ של צבא, טיול, לימודים. כאלה שפשוט הולכים בעיניים עצומות עם מה שכולם עושים, לך, שבחרת בדרך החיבור הפנימי יש את החופש לבחור, החופש לחיות את הרצון שלך, אבל נלוות לזה אחריות גדולה. אין חופש אמיתי בלי אחריות. לאחריות הזו יש שני שלבים, הראשון לזהות את הרצון שלך וללכת עליו בטוטאליות, והשני, המסובך יותר זה לזהות מתי הרצון הזה סופק, ולדעת לעצור ולשנות כיוון. מניסיון חיי גיליתי שהשלב הזה השני, הוא השלב שיותר קשה לנו כבני אדם ליישם. יש בכולנו משהו שחושש משינויים ומהלא ידוע. ראיתי בחיי המון אנשים שעשו בשלב הראשון בחירה נכונה ללכת עם הרצון שלהם וחיו אותו בשמחה וחיוניות גדולה, אבל לאחר זמן כשהרצון הזה השתנה, הם כבר לא היו קשובים לו ופשוט המשיכו לחיות עם הרצון הראשון, רצון שפעם היה טוב להם, אבל עכשיו כבר לא. אני מכנה את התהליך הזה "לחזור מהודו" על שם כל אותם מטיילים שפגשתי שלא יודעים להפסיק, שלא יודעים מתי לחזור. המזרח ודרום אמריקה מלאים בהם, מטיילים שהטיול אצלם נהפך בלי שהרגישו לשגרה, למשהו מרדים במקום משהו מעורר. כל דבר שאתה עושה יותר מידי זמן בסוף הופך למשהו שפוגע בך. האחריות שלך היא לדעת מתי מצית, מתי קיבלת את מה שבאת לקבל, וזה הזמן לעצור ולשנות כיוון. למרות הפחד מהלא ידוע. וזה כאמור לא דבר פשוט- עד שהשגת שליטה בדבר שאתה עושה, עד שנהיית מאסטר בו והוא הפך מוכר וקל, פתאום צריך לשנות כיוון. כאמור פגשתי לא מעט כאלה במזרח- מטיילים מקצוענים- כבר כמה שנים במסע, ברצף או לסירוגין- עובדים קצת בארץ, עושים כסף וטסים שוב, והם כבר שולטים בחומר, יודעים את השפה, מכירים את המנטליות, יודעים איפה אפשר להשיג מה, וכל יתר המטיילים הצעירים רוחשים להם כבוד כמו שחיילים שזה עתה התגייסו רוחשים לוותיקים מהם. אבל המצב הנוח הזה כבר לא משרת אותם אלא מרדים. עמוק בתוכם הם יודעים שהם היו כבר צריכים "לחזור מהודו" לצאת מאזור הנוחות שלהם ולצאת להרפתקה חדשה שיכולה להיות דווקא לחזור לארץ וללכת ללמוד. אם יתבוננו בכנות אל עצמם הם יגלו שהם כבר לא נהנים, שהם כאן רק בגלל הפחד לחזור והתהילה החיצונית שהם זוכים לה מהמטיילים הצעירים. משהו בתוכם לוחש להם- 'מה, אחרי שהשגת את כל זה, אתה תוותר ותתחיל מההתחלה? אתה יודע מה זה לחזור עכשיו לארץ, ללחץ, להורים, ללימודים, להתחייבויות?.. והוא לכאורה צודק. כי באמת לחזור עכשיו לארץ זה להתחיל מההתחלה. אבל הוא בעיקר טועה כי להישאר במקום זה הכי גרוע, זה לאבד את החיבור לעצמך, ובעיקר את כל מה שהשגת כאשר יצאת למסע בהתחלה- התפתחות, הנאה, סקרנות, צמיחה. אתה מבין את הקאץ'?! במציאות פנימית שמשתנה תדיר לעיתים דווקא הטיול יכול להיות משהו מרדים ומשעמם והלימודים למשהו מעורר ומסקרן, כי כל דבר שעושים יותר מידי, אפילו אם זה טיול, הופך בסוף לשגרה. כי כל העניין של לחיות בחיבור הוא לחיות בקשיבות לפנימיות שלך. אותה פנימיות שלפני שנה דחפה אותך להמשיך לטייל, או לנסוע לעבוד באילת היא בדיוק אותה אחת שיכולה עכשיו "לבקש ממך" להתחיל ללמוד באוניברסיטה. החופש הוא לא בדבר החיצוני שבחוץ, אלא ברצון הפנימי שעולה ומבקש הגשמה, וכאמור לחיות את החופש הזה צריך אחריות ואומץ, אחריות על עצמך ואומץ לעצור, לשנות, לצאת מאזור הנוחות אל הלוא ידוע ולהשתנות.


8.העבודה ובמה לעבוד חשובים אבל זה לא הדבר היחיד- אנחנו חיים בעולם המערבי בו שמים על העבודה דגש עצום, אנחנו מזוהים עם מה שאנחנו עושים וזה בסדר כי באמת אנחנו מבלים רבות משעות היממה בעבודה. אבל חשוב לזכור לא לשים את כל הביצים בסל אחד- שיש עוד מספר ענפים מרכזיים שאחראיים על תחושת האושר בחיינו כמו זוגיות, נתינה, תחביבים, ילדים –מה שאני רוצה לומר, שהשאלה של במה לעבוד היא שאלה חשובה אבל היא לא הכי חשובה יש עוד שאלות חשובות- האם יש נתינה בחייך? האם אתה פנוי לאהבה זוגית, האם אתה מפנה זמן לתחביבים וחברים, האם אתה פורץ את מגבלות אישיותך, האם אתה מתחדש ועושה דברים חדשים, האם אתה מעז? האם אתה מחובר ללב, להנאה? האם אתה לא עבד למחשבות במוח שלך... זכור הדבר הראשוני שאתה צריך להיות ממוקד בו הוא בכלל לא חיצוני אלא איכותי- חיבור הפנימי לגרעין העוצמה שבתוכך. וכשאתה משיג אותו כל מה שתעשה יהיה בעל משמעות, בין אם בחרת להיות רואה חשבון ובין עם מורה לריקוד. כלי האושר הכי גדול הוא לא במה שקורה לנו, לא בנסיבות חיינו ולא במה שאנחנו משיגים, אלא במוח שלנו- במה שאנחנו חושבים על מה שקורה לנו, ובעיקר במה שאנחנו עושים עם מה שקורה לנו- ואם אנחנו מחוברים זה כבר לא משנה מה קורה, הכל לטובה, הכל קורה לשם ההתפתחות הגדולה ביותר שלנו, ומהכל נלמד ונתפתח.


9. אל תגזים עם סמים הם רק יכולים להרדים אותך מלהיות קשוב לרצון האמיתי שלך. כי להיות קשוב לרצון זה להיות קשוב להנאה, לסקרנות לצמיחה וכשאתה לוקח סמים אתה בעצם מתערב בתהליך הפנימי ע"י חומר משנה מצב רוח חיצוני שאולי משיג לך הנאה עכשיו אבל זו לא ההנאה שנובעת ממך, אלא מהסם. אפשר לנסות, אפשר קצת, אפשר בכדי לצמוח. אבל לא כשגרת חיים, בעיקר לא גראס, בעיקר לא כשמתחיל להיות משעמם וקשה, כי זה סימן לעשות שינוי בעולם החיצוני, לצאת ללא ידוע ולהתמודד. כאמור, לחיות את החופש זה לקחת אחריות, לקחת אחריות זה לא לקחת סמים. הייתי רוצה לכתוב לך לא לקחת בכלל, כי כשאתה חי בחיבור, אתה לא צריך את זה, החיים שאתה חי הם סם אחד גדול ומעצים, אבל מיכוון שבעמי אני חי אני מוכן לפשרה, אבל זו פשרה קטנה התחומה בזמן ובמקום. אתה יכול לקחת פעם ב על מנת להתנסות, אתה יכול לעשן איזה חודשיים ולא לצאת מהגסט-האוס כי כרגע סיימת 3 שנים של שירות מתוח בשטחים ואתה חייב רגע מנוחה טוטאלית, אבל חשוב שלא תהפוך את זה לדרך חיים, שתדע להפסיק. ויש גם סמים שבתהליך נכון יכולים לעזור לך לפגוש את עצמך. לא יום יומי וגם לא כל שבוע. בסופו של דבר הסמים מרדימים אותנו ואני מדבר על דרך של ערות. ובעיקר אל תיקח סמים כשקשה לך, שהרי דווקא אז מתחיל הגילוי הגדול ביותר, כפי שאני אסביר בסעיף האחרון. השאיפה של האדם להרגיש טוב באה בעוכרו כאשר מדובר בסמים (ובהתפתחות בכלל), כי לפעמים בכדי להרגיש באמת טוב, צריך להרגיש רע, להיות נוכח לגמרי במקום בו אתה נימצא (גם אם הוא כואב), לתת לחשבון הנפש להיעשות, לתובנות לצוץ, ולמציאות להשתנות ולהתגלות, אבל לזה צריך זמן ויכולת עמידה, והסם מציע מזור מיידי- "קח אותי" הוא אומר לך "ותשכח מהכל". וזו כמובן אשליה, כי תשכח לרגע אבל אח"כ כשתתפכח המצב לא ישתנה אלא ישאר כמו שהיה ואולי גם יוחמר. בכדי להיות מחובר לאמת הפנימית שלך, אתה צריך לפעמים לבחור את הנצח על הרגע, לפתח "כוח התנגדות"- להיות מסוגל להתנגד לטוב המיידי והקל בעבור טוב אמיתי ומתמשך יותר.


10. אנחנו לא באמת יודעים מה טוב עבורנו- כאשר האדם מנותק מעצמו הוא לא באמת יודע מה טוב עבורו. הוא יכול לחשוב שהוא יודע, הוא יכול לעשות מאמצים אדירים על מנת להשיג את מה שהוא חושב שטוב עבורו, אבל מה שסביר שיקרה הוא אחת מ 2- או שלא ישיג אותו וימשיך לחפש באותו המקום שוב ושוב, או שישיג אותו ויגלה כי האושר לא מצוי שם. אתן דוגמאות מעצמי- במהלך חיי הישנים ידעתי שאני חכם, שאני אמור להיות אדם שיוצר ומביא משהו חדש לעולם, אבל לא הרגשתי את זה. בכדי להרגיש את זה הייתי עסוק בלהוכיח, הייתי מה שנקרא חרשן, יושב שעות בחדר ולומד גם במקצועות שבכלל לא התאימו לי, אבל גם שהשגתי ציונים טובים וגבוהים לא הרגשתי שאני חכם (ולבטח לא יוצר), כי עמוק בפנים ידעתי שהחכמה הזו לא הייתה שלי, שהשגתי אותה באופן חיצוני. בתכלס מה שחיפשתי זו חכמה ויצירתיות שמגיעים מבפנים, אבל לא היו לי הכלים להשיג אותם ולא ידעתי איפה בכלל מחפשים. עוד דוגמה- לפני שהתחברתי לעצמי רציתי להיות מאבטח אישים, היום כשאני חושב על זה אני לא יכול להימנע מהתדהמה על כמה אדם יכול להתרחק מעצמו שהרי תכונות של מאבטח אישים- אדם שקט, מפנם, קר מזג, שלא אמור לחשוב ולהתלבט ובטח לא ליצור, מקצוע לוחמני שצריך לפעול כמו אוטומט ולהתמקד בהגנה, שחי בצללים- זה המקצוע שהכי פחות מתאים לי. אבל אז מכיוון שלא ידעתי מי אני ומה אני באמת רוצה לעשות, זו נראתה לי הבחירה הנכונה- שכר טוב, תהילה, עניין, וכמובן אבא שלי שאמר שזה מקצוע מכובד שיסדר אותי בחיים. מיכוון שכאמור התפקיד הזה לא תאם באמת את הכישורים שלי, נשרתי במהלך המיונים. המערכת עצמה זיהתה שזה לא בשבילי. לפעמים שאתה לא מכיר את עצמך אז המערכת, החיים, מכירים אותך טוב יותר ועושים את הבחירות עבורך. האבסורד הוא שבזמן שזה קורה אתה תלחם בזה, תשקיע המון מאמץ בכדי להימנע מזה, למרות שזה דווקא לטובתך. במהלך חיי פגשתי כל כך הרבה אנשים שפוטרו מהעבודה והיום האומלל הזה התגלה כיום הטוב בחייהם. יום שדחף אותם לעשות מה שלא היה להם האומץ לעשות בעצמם.

והתהליך הזה של לא לדעת מה באמת נכון לנו מתרחש בעוד תחום שיש שיגידו שהוא החשוב ביותר בחיו של אדם - בחירת בן\בת זוג. כל מי שחי קצת יודע, שדווקא אינסטינקט המשיכה הראשוני שלנו לא רק שלא פועל לטובתנו, אלא לרוב גם עלול לפגוע בנו. אז מה אני אומר לך בעצם- שתפסיק לרצות? שתפסיק לסמוך על עצמך? האם לא כתבתי בפסקאות למעלה שהכלי הראשון במעלה בכדי להתחבר לעצמך הוא ללכת בטוטאליות עם הרצון שלך, האם אין כאן סתירה? והתשובה היא פשוטה- בכדי לגלות את הרצון האוטנטי שלך אתה צריך לעבוד עם הרצונות שקיימים בך היום, ברגע הזה. אלה שאתה חושב שנכונים לך. אבל לבוא אליהם עם עיניים פקוחות, לבוא בכנות. לשים לב במה שקורה לך (במחשבות, ברגש, בתחושות בגוף) תוך כדי שאתה צועד אליהם, לשים לב למה שקורה לך שאתה כבר משיג אותם, ובמידה ולא קיבלת אותם, לדעת גם להרפות, להסיט את המבט ולהבין אולי יש לכך סיבה טובה, אולי המציאות\החיים\אלוהים רוצים לקחת אותי למקום טוב יותר. אני מדבר על לאחוז בחבל משני קצותיו, מצד אחד ללכת עם הרצון עד הסוף ומצד שני לזכור שזה לא אומר ששם מצוי האושר שלך ולדעת להרפות ולשנות כיוון במידה ונחסמת לך הדרך באופן חיצוני (עי המערכת\החיים) או באופן פנימי- לכשהשגת את מה שרצית ומיצית או גילת שאתה עדיין לא מאושר. וזה מביא אותי לעיקרון הבא המתחייב מהדרך הזו- אולי העיקרון החשוב ביותר-


11. כל מה שנדרש ממך זו כנות - אם אתה לא מסופק, אם יש לך לבטים, אם אתה לא יודע באיזה דרך לבחור, אם אתה מפחד- הכל טוב, אלה רק מחשבות, חלקן נכונות חלקן לא, הן באות לומר לך משהו. אבל הדרך הנכונה לעבוד איתן היא להפסיק לפחד מהן, להפסיק להכחיש אותן ופשוט להודות על קיומן, לתאר אותן בלי שיפוט. כי מה שמפחדים ממנו גדל ומה שמאירים נעלם. כאשר תתאר אותן בפני עצמך ע"י כתיבה, הקלטה עצמית, שיתוף עם חבר או מטפל (מציע לא להסתפק ב-רק לחשוב על זה בראש, כי מניסיון, המחשבה בראש חמקמקה וקשה לעקוב אחריה בקוהרנטיות), אתה עלול לגלות שמולם עולה אמת גדולה ועוצמתית יותר ופשוט מסירה אותן, ולפעמים אתה יכול לגלות שאתה באמת לא יודע, שאין לך מושג מה נכון ומה אתה צריך לעשות. וגם זה בסדר. כי עצם פעולת ההתבוננות הכנה, כבר מתחילה תהליך חדש. תנועה אל האמת. כאחד שכותב ומקליט עצמו כבר 25 שנה, אותה ההכרה חוזרת אלי שוב ושוב כשאני שומע הקלטות שלי מהעבר- אני מעריך את הכנות. גם כשאני שומע הקלטות של עצמי במרחק של שנים, אני מוצא את עצמי מחפש דבר אחד ויחיד- האם הייתי אמיתי עם עצמי שם, האם באמת תיארתי את מה שעובר עלי לטוב ולרע. וזה מוזר כי אני אדם שממוקד הצלחה, שהכישלון הוא הפחד הכי גדול שלו, ובכל זאת, כשאני קורא או שומע את העבר שלי אף פעם לא עולה בי המחשבה 'איך לא ראיתי את זה? איך עשיתי את הטעות הזו?', אלא אני פשוט מוקיר תודה על הכנות (במידה והיא כמובן קיימת) ויודע שזה המקסימום שיכולתי להגיע אליו באותו הרגע, המקסימום שנדרש ממני. במרחק זמן אני רואה תמיד גם איך הדברים הסתדרו בסוף, ואיך בזמן שהם לא היו מסודרים, פשוט לא יכולתי לראות את זה ולסדר אותם בעצמי, היו חסרים לי נתונים. אבל בכדי להגדיל את "מסד הנתונים" הדבר היחיד שהייתי צריך לעשות זה להגיד איפה אני עומד עכשיו- להצביע על מה שאני לא יודע או מרגיש- בכנות.

קשה לחיות בכנות כשאתה שופט עצמך על טעויות, כשאתה רוצה כל הזמן להרגיש טוב עכשיו. כשאתה חושב שאתה אמור לדעת הכל, כשאתה מזדהה את המחשבות שלך וכל קול קטן בפנים אתה מזהה כ "קול שלך". בכדי להקל על עצמך לחיות בכנות אני מציע לך כמה דרכים: 1.ראה את החיים כמו ציור בצבעים- במקום לעשות מאמצים לצבוע את הכל בצבעים נעימים של הצלחה, ובכל מקרה לא להצליח, כי החיים פשוט לא כאלה, תן לחיים להיות מה שהם, על כל העליות והמורדות שבהם, ותביט עליהם כמו ציור, מלא צבעים, מלא עניין, בפליאה! במקום לשפוט כל דבר שקורה תחת פריזמה של הצלחה או כישלון, פשוט תראה אותם כהרפתקה. 2.תמיד תזכור- אתה לא אשם אם אתה לא יודע. אתה רק אשם אם אתה לא יודע אבל מדחיק ומתנהג כאילו אתה יודע. 3.תפנים- אתה זה לא המחשבות שלך, אתה הוא זה המתבונן עליהם מהצד ובוחר. אם יש בך צד המקנא באחרים, אם יש בך צד אלים, אם מחשבות על סקס מעסיקות אותך כל הזמן- כל אלה הם לא אתה, אלא חלקים בך, שאתה יכול לבחור בהם או לא, שמעבר להם יש משהו גדול יותר. אבל לא תוכל לזהות אותו אם לא תכיר באמת החמקמקה הזו. אם תחשוב שהיצרים שלך הם עצמך יקרו שני דברים- או שהם ישתלטו עליך וישכנעו אותך שאתה זה הם, או שבגלל הבושה מעצמך תנסה להדחיק אותם והם רק יגדלו ויתעצמו (כי כאמור מה שמפחדים ממנו- גדל ומה שמאירים נעלם). אבל אם לא תזדהה איתם אזי תוכל לבחור האם לתת להם מקום או לא, ובעיקר תוכל לתת להם להיות, להציג עצמם "במלוא הדרם". אי ההזדהות איתם יאפשר לך להפסיק להתבייש ולהדחיק, יאפשר לך להיות כנה. והכנות הזו תאפשר לך לגלות כמה עובדות- שחלקן פשוט נעלמות כלעומת שבאו, שלחלקן יש איזה אמת לגלות לך על איזה צורך עמוק שהזנחת שהוא לאו דווקא רע כל כך, והכי חשוב- אתה תדע שהן לא אתה כי עצם זה שאתה נותן להם להיות ומסתכל עליהן מעיד שיש מישהו אחר, שהוא אתה והוא זה שנותן להן להיות, והמישהו הזה הוא לא הן! ולא תוכל לזהות אותו אם לא תיתן להם להיות, תביט בהם כאילו היו ישות נפרדת ותן להם לומר את שהם רוצים לומר, ברגע שתעשה את זה כבר יצרת הפרדה- הכנסת את האני הגדול שלך לתמונה. כי בכדי לשמוע את כלל המחשבות והרגשות שבך, צריך מישהו שישמע, והמישהו הזה הוא קצה הקרחון של מי שהוא אתה האמיתי.


12. יום אסוני הוא יום ששוני- כמו שהדגשתי לכל אורך הדרך היעד הוא להשיג חיבור לעצמך, חיבור אל העצמי אותנטי הנקי מהתניות ומלחצים חיצוניים שאינם שלך. הדרך הראשונה בה אני השגתי את זה היה ע"י יציאה בגפי (ללא חבר מהבית או שותף למרות הקושי הגדול) למסע אחרי צבא שם פקד אותי משבר זהות עמוק (שלא בטוח שהיה קורה אם היה לצידי חבר מהבית). המשבר נבע מכך שכל ההגדרות החיצוניות באמצעותן הגדרתי את עצמי קרסו. הגדרות כמו – אני חבר טוב ואדם מקובל ואהוב שהרי אנשים מעריכים אותי ורוצים להיות במחיצתי, אני אדם חכם מצליח כי הייתי ביחידה מובחרת, והייתי ספורטאי ותלמיד מצטיין. אבל ברגע בו השתנו נסיבות החיים שלי, ופתאום הייתי ללא התעודות שלי, ללא הערכת אנשים חיצוניים וללא רוגע, כאשר אנשים שסביבי, מטיילים כמוני, שהשיגו הרבה פחות ממני בחיים נראו לי הרבה יותר רגועים ומאושרים ממני, הבנתי שבניתי את עצמי לא נכון. הבנתי שהסתמכתי על הישגים ונסיבות חיים חיצוניות שברגע שהן נעלמות או משתנות, לא נישאר לי כלום. שאין לי גרעין עוצמה וזהות פנימיים שאינו תלוי במה שקורה בחוץ. הבעיה היא שגם לא ידעתי היכן לחפש אותו. הרי אם היינו יודעים איפה וכיצד להשיג חיבור פנימי, היינו כבר עושים את זה. לימים, אחרי שמצאתי, הבנתי שלא הייתי צריך לחפש, אלא פשוט לתת לדברים לקרות, פשוט להרפות ולתת לחיים להתגלות לפני מבלי להתנגד. שלוש הפעולות היחידות שעשיתי הן: 1.ללכת למרות הפחד עם הכלל של "עשה מה שליבך חפץ". באותם הימים מאוד רציתי לצאת לטיול הזה, אבל גם היה בי פחד עצום כי החבר הטוב שלי שהיה אמור לטוס איתי, דפק לי ברז (הכיר מישהי בארץ ונישאר) ואני פשוט חרדתי לטוס לבד(חייב לציין שבזמנו הפחד הזה נראה לי לא פרופורצינאלי- "זה הרי טיול" אמרתי לעצמי, "משהו שאמור להיות מהנה. ממה יש לי לפחד?". בדיעבד הבנתי שכנראה משהו בתוכי ידע שהטיול הזה ייקח אותי, או את מה שזיהיתי כאני, לאבדון...). אבל בסוף כאמור טסתי, למרות הפחד. כי זו המצווה הראשונה של החיבור לעצמך- אתה חייב ללכת עם האני מאמין שלך, לצאת מאזור הנוחות המרדים ולעשות את הדבר שאתה הכי רוצה לעשות למרות שהוא מפחיד (כפי שכתבתי בסעיף 7).

2. לא להתאבד, להישאר בתוך הקושי והכאב בלי לברוח, לפתח "כוח התנגדות", להישאר בחיים למרות שאיבדתי כל תיקווה, להישאר בחוסר נוחות. בשיא המשבר, בשבוע הראשון של המסע מצאתי עצמי לבד, בסנטיאגו דה צ'ילה- עיר של 3 מיליון תושבים ואיבדתי את הכל! הייתי בלי חלומות, בלי חברים ובלי משפחה ובעיקר ללא עצמי- כאמור כל ההגדרות החיצוניות בהן זיהיתי את עצמי, נעלמו. התחושה היתה איומה- האינסטינקט הראשוני היה כמובן לברוח- לארוז ולחזור לארץ אל המוכר, או לשכוח ע"י סמים, או פשוט לגמור עם זה ודי, פשוט לשים לזה סוף- כי באמת לא ראיתי שום אופק. אבל לא עשיתי את זה- אם משהו אחד היה ברור לי הוא שאני לישראל לא חוזר. שאת החיים שהיו לי אני לא מתכוון לחיות שוב. גם סמים לא באו בחשבון, זה מאז ומתמיד היה הגבול שלי. באופן אבסורדי הדבר הכי הגיוני שנותר לי הוא להתאבד. אבל גם את זה לא עשיתי. אמרתי לעצמי, נחכה קצת, נעלה את הראש מעל המים, נרוויח קצת זמן. האמת המניע העיקרי שלי שלא לעשות את זה היה ההורים שלי, באותו הזמן לא אהבתי את עצמי אבל עדיין אהבתי אותם- לחזור הביתה בארון הרגיש לי כמשהו שלא מגיע להם. אבל הייתי חייב לעשות משהו, לקבל החלטה פרקטית והיא אכן התקבלה- 'אם שום דבר לא ישתנה אני אחזור לארץ ואתאבד שם'- ניחמתי את עצמי. אבל כאמור דברים השתנו. והאמת זה קרה די מהר. כל מה שהייתי צריך זה להיכנע ולהרפות באמת.

3. להרפות- לוותר על התוכניות שהיו לי ולהתחיל לנוע עם מה שאפשרי, עם הגל שמציאות פתאום העלתה מולי. כי פתאום רגע אחרי שנכנעתי וויתרתי ופשוט הייתי, דברים התחילו לקרות- תכננתי לשכור רכב עם קבוצת מטיילים ישראלים אבל באורח פלא (שלימים הבנתי את ההיגיון שבו) כל המאמצים שעשיתי על מנת לארגן לעצמי קבוצה כזו העלו חרס, מצד שני פתאום פנתה אלי בחורה, מטיילת ישראלית והציעה לי להמשיך ולטייל איתה. יכולתי להתעקש ולהתנגד ולהגיד לעצמי שזה לא מה שתכננתי, אבל באותו הרגע היה לי ברור כשמש שזה הדבר הנכון לעשות, וככה מצאתי את עצמי מתחיל לנוע, יצאתי איתה דרומה באוטובוס ציבורי רעועה, מתחיל "לגלוש על הגל" שהעלתה מולי המציאות, מתחיל לנוע, ותנועה הרי מאפשרת שינוי, כי שם בעיירה אליה הגענו פגשתי בחור שלימים קראתי לו "המורה הראשון שלי", מטייל שהיה האדם הכי שונה ממני שקיים, שבארץ פשוט לא הייתי זורק לעברו מבט נוסף, כי הייתי מזלזל בו, ופה פשוט ויתרתי על השיפוטיות שלי ועל הרצון שלי ועל מה שאני חושב שנכון ונתתי לו להוביל. האמת פשוט כי לא הייתה לי ברירה, כי באותה התקופה של המשבר, כבר לא ידעתי מה נכון ומה לא. לקח לי כמה ימים בלבד להבין שבזכותו אני מתחיל לראות את הצדדים העיוורים שהיו לי במציאות. שכנראה יש תכלית למשבר האיום הזה שפגש אותי. שאולי יש תיקווה.

ובסוף בזכות התהליך הזה זכיתי בחיבור לעצמי- החיבור שבזכותו נרגעתי, מצאתי, ואני יוצר ומתנהל בתוך הרפתקת החיים שחיפשתי, כבר למעלה מ 25 שנה. החיבור שהוא כאמור הבסיס וההתחלה של הכל.

לסיכום- מה שאני בעצם מנסה לומר זה שהמשבר עשה עבורי את העבודה, הוא הסיר את ההגנות וההתנגדויות שלי ולקח אותי למקום שלא ידעתי בכלל שקיים ולכן לא יכולתי ללכת אליו בעצמי. יכול להיות שזו תיהיה גם הדרך שלך, יכול להיות שלא. אני רק יכול להבטיח לך שאם תעמוד בכללים האלה שכתבתי כאן, אתה תגיע. ובמילים יותר פשוטות- חייה את הרצון שלך עד הסוף, ודע כי כאשר הדברים משתבשים, דווקא כאשר הם משתבשים, שם, אם תרפה מהרצון אבל לא מהדרך, הגאולה תמצא אותך- היא תגיע מבפנים בדמות תובנות מאירות ומבחוץ ע"י צירופי מקרים ואנשים שיביאו עימם מסר. אי אפשר לטעות כי התשובות כבר בתוכך. האמת מפעמת ומחכה להתגלות. צריך רק לאפשר לה.

13. היקום איתך- "כשהאדם באמת ובתמים רוצה משהו, היקום כולו נחלץ לעזרתו על מנת שישיג אותו" (פאלו קואלו). אין לי דרך אחרת להגיד את זה- אתה לא לבד, יש משהו עצום וגדול יותר מאיתנו שנמצא בתוכנו ומחוצה לנו בכל החיים הסובבים אותנו, שתומך בכולנו ורק רוצה לעזור לנו למצוא ולהגיע. אתה יכול לקרוא לו אלוהים, היקום, כל היש. החיבור האמיתי אליו לא קשור לדת ואפילו לא אם אתה מאמין בו או לא, אלא האם אתה מחובר לעצמך. והחיבור אליו, משמעו לחיות חיים של התפתחות וצמיחה, משמעו למצוא את אחד הדברים הכי נדרשים היום בחברה המערבית, אותו הדבר שאיבדנו הקרוי- משמעות. להיות מחובר לעצמך זה בהכרח למצוא משמעות בחייך. והמשמעות הזו מאפילה על כל הפינוקים החומריים שאנחנו עובדים כל כך קשה על מנת להשיג. כשיש לך אותה פתאום חופשות יקרות בחול, ישיבה בבתי קפה, רכישת מכונית יוקרה, התעסקות עם מאכלי גורמה מפונפנים, הופכים כולם שוליים. למצוא משמעות זה לרוב להיות מאושר, ולהיות מאושר זה בסופו של דבר היעד הסופי של כל הצלחה חיצונית, לא?

זכור, החיים הם הרפתקה של צמיחה ולא כלי להשיג הצלחה חיצונית בעתיד. ההצלחה החיצונית היא תוצאה ולא יעד, אם תיהיה קשוב לעצמך, אם תצעד בדרך הלב- הדרך של הרצונות שלך ותנסה להגשים אותם למרות הפחד, לבטח תגיע, לאו דווקא אליהם אבל בטוח אל החיבור המיוחל. והוא בתכלס, כל מה שתמיד חיפשת כל מה שאתה באמת צריך.

בברכה- אייל יעקב@שמיר


על כל מה שקרה לי שם, על התהליך ההתעוררות שלי כתבתי ביתר פירוט בספר "יום אסוני הוא יום ששוני". אתה מוזמן להיכנס לקרוא קטע ממנו כאן באתר.


1,378 צפיות

Comments


bottom of page