כיום אני כבר בן 47 נשוי לסיגל (שעובדת במשרד החינוך) ואב לשלוש בנות מקסימות, דרכם אני חווה את חווית הנתינה והאהבה של האבהות עם כל האתגרים שהיא מזמנת. אני אדם שאפתן, פרפקציוניסט, הרפתקן, יצירתי ויורד לפרטים, עם נפש פילוסופית ואוטו דידקטית מולדת (ולכן אני יודע, גם לא תמיד קל לחיות איתי) ולכשהבנתי כי אם אני רוצה ללמוד ולכתוב וללמד על החיים אני חייב לחיות אותם במלאות ולא להסתגר באיזה מנזר, יצאתי לדרך ביתר שאת וצללתי אל כל אתגרי העולם המודרני הישראלי- גדלתי במושב בעוטף עזה, בין חממות של עגבניות, דשאים וחולות ועד היום אני דואג להגיע מידי פעם ולעבוד עם אבי את האדמה בשטחי המנגו וההדרים, שירתתי כקצין ביחידה קרבית מובחרת (ועד היום עושה מילואים), הקמתי את תחום המסעות החינוכיים בשתי חברות טיולים, ובגדול חייתי ואני עדיין חי חיים חומרים בשילוב עם אלמנט רוחני נוכח מאוד.

אני מאמין שאנחנו חיים בתקופה ייחודית וחד פעמית בחייה של האנושות, תקופה שהיא נקודת מפנה לשבת או לחסד, תקופה בה נצטרך לקבל החלטות כיחידים וכאנושות לאן אנחנו רוצים להוביל את חיינו- האם להמשיך להתמקד בחומר, לשקוע במסכים הדיגיטליים ולהפוך לחיות צרכניות שרצות מרכישה לרכישה במירוץ העכברים ובכך להרוס את העולם כתוצאה מצריכה מוגזמת. או לעשות טרנספורמציה ולהגשים את הפוטנציאל הרוחני הגלום בנו ולהתחבר לתכלית שהיא מעבר למאבקי ההישרדות. כל הידע נפתח, הכל גלוי לפנינו, נשאר לנו רק לפקוח עיניים, ללמוד ולבחור.

המסע האישי שלי החל בהכרה שאנחנו לא לבד בעולם הזה, כולנו מחוברים במרקם אנרגטי ונפשי בלתי נראה שהופך אותנו לאחד גם אם לרוב אנחנו לא מודעים לכך. והדרך שלנו להתחבר ל"אחד" הזה עוברת דרך התפתחות ומציאת חלקנו המדויק בתוכו, אם באמצעות היעוד שבאנו לעשות כאן ואם על ידי תיקון מידותינו. וכאשר טוב לנו, כאשר אנחנו פועלים מתוך מקום שלם בתוכנו, אזי אנו הופכים לכלי של נתינה ותמיכה לכל מקום אליו אנחנו הולכים- מעצם מי שאנחנו ואופן הווייתנו, אנו מקיימים את המצווה הגדולה ביותר של "ואהבת לרעך כמוך".