פרק א'-חותר תחתיי

​

"תלך לשם, אתה כבר תמצא אותו. ותזכור, הוא לא דומה לשום דבר ממה שתיארת", הוא אמר לי.

"הוא זקן?" שאלתי.

"לא."

"יש לו זקן?"

"לא."

"הוא הודי, או סיני, או טיבטי?"

"לא."

"אז הוא מהרוחניים המערביים הרזים האלה שהולכים עם שרוואל ושיער ארוך."

"גם לא. אמרתי לך, הוא לא דומה לשום דבר שאנחנו מכירים. הוא נראה רגיל. מגולח, שיער שחור קצר, מאוד נקי ומסודר, די דומה למי שרק עכשיו הגיע מהארץ. כשראיתי אותו בפעם הראשונה מסדר את האולם, הייתי בטוח שהוא העוזר של המאסטר. רק בסוף כשהוא התיישב והתחיל לדבר הבנתי שזה הוא."

הלכתי לראות אותו. כמה פעמים מזדמן לאדם לפגוש מורה שתורתו מחברת בין עולם הרוח לעולם החומר? כמה פעמים מזדמן לנו לפגוש מורה שחי את החיים במלואם? לא כנזיר, לא כרב או כומר. כמו בן אדם רגיל. כמו כולנו.

אני שוכב בשעת חצות בתוך שק שינה צבאי ומזיל דמעות בדממה. מתוך ווקמן קטן מתנגן חלושות "אני חייל" של שלמה ארצי. כמה ימים מתחילת הטירונות השיר הזה התחיל להתנגן לי בראש. הוא ועוד כמה שירים של ארצי. פתאום התוגה הרומנטית הבוקעת מהם נראתה לי כל כך מובנת. כל מילה ותו אמרו אותי.

זה לא הגיוני מה שקורה לי. אני הרי נמצא ביחידה הכי טובה בצה"ל. אני הוא אחד מבין עשרות בודדות שהצליח להגשים את חלומם של רבבות. אני בסיירת מטכ"ל.

אז למה לעזאזל אני עצוב?

זה בכלל לא מה שציפיתי. איפה מבצע אנטבה שהבטיחו לי? איפה כל האנשים שלפני הגיוס טפחו לי על השכם בהערצה? פה לא פוגשים אותם יותר. גם כשאני כבר חוזר הביתה, אני כל כך עייף ואת רוב הזמן אני מבלה בשינה בלי יכולת לתקשר עם אף אחד.

מה שיש פה זה רק מסדרים של שימון-שמירה, תיזוזים בבסיסים נידחים ואפורים וכל מיני פקודות מטומטמות של ילדים שהפכו בין לילה למפקדים, לעבד כי ימלוך. שיכורים מהכוח שניתן בידיהם, הם מחקים את המפקדים שלהם, שהתעללו בהם קודם, ופורקים עלינו את תסכולם. אין פה טיפה של חום. האהבה אינה שורה פה, רק אגו גברי שמשחק במלחמה.

אני מרגיש את שֵד התחרותיות מרחף מעל כולנו ומשפיע על כל דבר שאנחנו עושים. אני לא יכול לסמוך פה על אף אחד. אתמול בשיחת מחלקה של יום שישי, אחד החבר'ה נעמד ואמר שיש לו משהו לדווח. הוא סיפר שבשמירה של שתיים בלילה הוא הוריד יד מידית האחיזה של הנשק כדי להשתין. זה אמנם אסור, אבל כולנו עשינו משהו כזה במהלך החודשים האחרונים. מה אנחנו, מושלמים? מה אנחנו, רובוטים שיבצעו כל רעיון מטופש שהמפקדים שלנו ימציאו?

אני לא יכול שלא לחשוד בו שהוא עשה את זה בכוונה, רק כדי שיוכל לדווח ולצאת גדול. חייל אמין עאלק.

העונש על כך הוא להישאר שבת בזמן שכולם יוצאים. שבת בבית… הדבר הכי יקר שיש לנו כאן. מעולם לא תיארתי לעצמי שהצורך לצאת הביתה יכול להיות כה עז. אני  אהיה מוכן לעשות כמעט כל דבר כדי לצאת, והוא מפליל את עצמו בכוונה כדי לקבל עוד כמה נקודות אצל המפקדים.

אולי אני סתם חושד בו. אולי הוא באמת בן אדם יותר טוב ממני. אולי הוא כמו שני הדתיים שנמצאים איתנו בצוות, שהתנדבו להישאר לשמור בשבת הראשונה. בהם אני לא יכול לחשוד. הם הרי כל הזמן ככה- לבביים, עוזרים, אף פעם לא שבורים או מדוכאים. אף פעם לא חושבים רק על עצמם. נראה שיש להם מקור כוח סמוי שלי אין. משהו שאני לא מצליח להבין.

"שבת שב!" אני שומע את המ"מ אומר לו בקול בס סמכותי וחוזה בו מפטיר חיוך קטן לא הגיוני, ומתיישב כמקבל את הדין בהכנעה.

הם משחקים פה בכלים שאני לא יכול להרשות לעצמי.

אני נזכר איך תפקדתי בגיבוש ומתבאס עוד יותר. בחמשת הימים הללו שמרתי על רף הישגים שרוב החבר'ה פה לא יכלו לעמוד בו. אבל זה היה מאמץ קצר. ידעתי שתוך חמישה ימים אני חוזר הביתה. לא תיארתי לעצמי שעכשיו אצטרך להשקיע כך על פני חודשים שלמים.

אני לא עומד בלחץ. יש לי פוטנציאל להיות אחד החיילים והאנשים הטובים בצוות ובמקום זה הפכתי לאחד הגרועים שבהם. קשה לי. אני שבוז. אני לא עומד בזמנים. אמנם במסדרים העמידה שלי כמעט מושלמת, אני אחד היחידים שלא מעירים לו על לכלוך בנשק, אבל מה כל זה שווה אם בדרך דאגתי רק לעצמי ולא עזרתי לאף אחד.

מה הם חושבים עליי? אני לא יודע. כולם פה נחמדים כל כך אחד אל השני, ואני אף פעם לא יודע אם זה אמיתי או שאימת המבחן הסוציומטרי מרחפת מעליהם.

מה שבטוח הוא שאני מאוד לא מרוצה מעצמי. לא מהתפקוד שלי, לא מהמחשבות שלי ולא משום דבר שאנחנו עושים פה. הכי קשה לי עם הפחד. הפחד מלעוף. כל הזמן אני חש בו, מבעבע בלב הווייתי ומכתים כל דבר שאני עושה. הכל מותנה. אני לא יכול להיות אני. החיים בצילו הפכו כל רגע לסבל.

למה אני לא מסיר אותו? למה אני לא יכול להיות טבעי ולא לדפוק חשבון לשום דבר?

ברור למה. כי יעיפו אותי. כי מי שאני זה לא מספיק טוב.

אם מעיפים אותי אני גמור, מכל ההישגים שהשגתי, זהו ההישג הגדול ביותר.

תמיד הייתי חייב להצטיין בכל מה שאני עושה. כך זה היה בספורט, כך זה היה בבית הספר כשהייתי צריך להוציא את הציון הכי טוב בכל המקצועות. הייתי יושב בחדר שעות עם אוזניות של מטווחים על האוזניים, כדי לא לשמוע את החבר'ה משחקים כדורסל במגרש מול החלון. איך הייתי מת לצאת אליהם, אבל לא הרשיתי לעצמי. ציון של פחות מתשעים לא היה מתקבל.

והסבל… הסבל הוא המחיר של כל זה. וכך גם התחרותיות.

למה נראה לי שאחרים לא סובלים כמוני? למה נראה לי שהתחרותיות לא מפריעה פה לאף אחד חוץ ממני? למה הדתיים מקבלים את זה שאני יותר טוב מהם בתרגילי השטח ולא מנסים להיות הכי טובים בכל דבר? למה רוב האנשים מקבלים את החסרונות שלהם ורק לי זה קשה? למה אני מצפה מעצמי לכל כך הרבה?

יכול להיות שאני שונה מאחרים?

יש רק דבר אחד שאני נהנה לעשות פה. אלה הם תרגילי הפרט. כבר בשבוע הראשון כשיצאתי להסתערות הראשונה על מטרות הקרטון, נראה היה שכבר הייתי שם. שאת הטכניקה הקרבית של הדילוגים וההסתערות, שעל כולם לשנן וללמוד, אני עושה ללא מאמץ. כאילו התנועות כבר טבועות בי מימים ימימה. בזמן בו אני מדלג בין המחסות אני חש חי מאי פעם, מלא אדרנלין, מלא חדוות חיים, אחד עם התרגיל.

בתחום הזה באמת הפכתי להיות הכי טוב בצוות. וזה קצת ממתיק את הגלולה. אבל אין בזה נחמה אמיתית. תמיד זה קורה לי. אני משקיע כל כך הרבה מאמצים כדי להיות הכי טוב, אבל  כשאני מצליח זה נראה לי חסר ערך. אני מרגיש שהחמצתי את העיקר, שאותו דבר מהותי אחריו באמת חיפשתי, נזל לי מבין האצבעות.

ובכל זאת אני לא יכול להרפות.

לא יכול להרפות.

כשנכנסתי הוא כבר ישב שם. מסביבו היה מעגל קטן של אנשים. הוא דיבר עברית והיה נראה באמת כמו בן אדם רגיל לגמרי. חוץ מזה שהיה לבוש לבן, לא היו לו שום סממנים חיצוניים מיוחדים. רק כשהתקרבתי ראיתי שהעיניים שלו זורחות, שיוצא לו אור מהפנים.

כשהתיישבתי הוא פתאום נעצר, הביט בי, חייך בלבביות וביקש שאומר איך קוראים לי, בן כמה אני ודבר אחד שאני מאמין בו, חוץ מאשר בעצמי.

'בן כמה אני… איך קוראים לי… מה זה שייך? מה זה התוויות האלה? חשבתי שהוא בן אדם מיוחד…'

'הדרך לא דומה לשום דבר שתיארת… הדרך לא דומה לשום דבר שתיארת… התסריט שיש לך על איך הדברים צריכים להיות, עלול להפוך אותך לשבוי בידי הרעיונות שבמוחך', הדהדה בי תובנה, אחת התובנות החשובות שלמדתי מהטיול בדרום אמריקה.

החנקתי את התרעומת ועניתי לו. כשדיברתי המילים יצאו ממני בקלות ובבהירות. הרגשתי כאילו יש בליבו מכשיר ששואב אותן אליו. מצאתי את עצמי אומר דברים שלא תכננתי, דברים שמעולם לא אמרתי לאף אדם, אפילו לא לעצמי. עם כל מילה שיצאה ממני נראה היה שמשהו בו צוהל. באופן מוזר היה נראה שהוא מבין הכל. הוא נתן לי את ההרגשה שהוא יודע בדיוק על מה אני מדבר, כאילו גם הוא עבר את זה.

בסוף הוא אמר לי תודה ועבר הלאה. תוך רגע הוא עשה סוויץ' והמשיך לדבר מהיכן שהפסיק.

"עזבתי את הארץ כי הרגשתי פליט במדינתי שלי.

דרך החיים שרוב האנשים בארץ קוראים לה 'מציאות', נראתה לי כמלחמת הישרדות מלאת סבל. אני יודע שזה לא חייב להיות ככה. גם אתם יודעים. בגלל זה אתם כאן.

בהודו אתה מרגיש את אצבע אלוהים מלווה אותך בכל מקום שאליו אתה הולך. אנחנו נוטים לחשוב כי ההרגשה הזו קשורה רק להודו או לסיני, כשלמעשה היא קיימת בכל אחד מאיתנו, לא משנה היכן אנחנו נמצאים.

האצבע האלוהית מלווה אותנו גם בארץ, הבעיה היא ששם הכל קורה לאט מדי. רטט הפחד וההישרדות המוקרן עלינו מכל דבר, משכיח מאיתנו את מה שאנחנו יודעים. משכנע אותנו שהרגשת ההשגחה והסדר הקיימים בכל, הם סתם הזיות. הרי שום דבר לא נראה הרמוני בארץ…

וכך לאט לאט אנחנו שוקעים במאבקים פנימיים כדי להתאים את עצמנו לסביבה ונוטשים את דרך הלב.

דרך הלב במציאות של ארץ ישראל היא דרך הפכפכה. היא לא דומה לשום דבר שהמוח שלנו מכיר מדרום אמריקה, סיני או הודו. היא איננה קשורה כלל לדימוי הרומנטי שיש לנו עליה. היא לא מנוגדת לשירות בצה"ל. היא לא מנוגדת לחיי החומר המודרניים, היא לאו דווקא צמחונית, היא לא שזורה באהבה ושמחה על כל שעל שבה. יכול להיות בה כעס. היא לא שמאלנית ולא ימנית, היא לא אתיאיסטית ולא דתית.

דרך הלב היא דרך של ניגודים שהמוח האנושי מתקשה לתפוש."

הוא עצר לרגע ובלע את הרוק שהצטבר בפיו. יכולתי לראות שהוא מדבר ממקום רגשי עמוק. האופן בו דיבר היה שונה מאוד משל רוב המורים האחרים שפגשתי פה. אלה תמיד דיברו במין רוגע מעושה כאילו שום דבר אינו נוגע להם, כאילו שאין להם רגש. אצלו, לעומת זאת, יכולתי להרגיש שמשהו בוער.

"בכל מקרה, בקרוב אני חוזר. נסעתי כדי לחזור. נסעתי כדי לשרטט את מפת החיים שלי, להטמיע בתוכי את כל העקרונות בהם אני מאמין כדי ששום דבר לא יסיח את דעתי כאשר אהיה שם.

זה כמו בהכנה לניווט לילה. לפני שהניווט מתחיל, אתה לומד את הציר מול מפה פתוחה, באור יום, ורואה את הכל ממבט על. באותו רגע הכל נראה לך ברור- אתה יודע איפה הצפון, אתה יודע איך היעד שלך נראה ואיך אתה צריך לצעוד כדי להגיע אליו. אבל אז מגיע הלילה, סוגרים לך את המפה, לוקחים ממך את המצפן ואתה צריך להתחיל ללכת. פתאום שום דבר לא נראה כפי שדמיינת. למרות שאתה יודע שהצפון הוא שם, פתאום אתה מתחיל לפקפק בזה. למרות שרק לפני רגע, היעד אליו היית צריך ללכת היה ברור, עכשיו אתה מרגיש אבוד.

באתי כדי לשנן את הצפון שלי. הצפון הזה הוא דרך חיים של שפיות בעולם שאיבד את דרכו. הצפון הזה הוא דרך של לקיחת אחריות על החיים שאנחנו חיים. דרך שיש בהמחויבות רגשית לכל דבר שאנחנו עושים. זו הדרך של  היעוד הייחודי שיש לכל אחד מאיתנו, הדרך שההליכה בה משנה את ההולך בה.

אני עומד לספר פה על החיים שלי. על הדרך שעברתי. רבים מכם יזהו בה את דרכם, שהרי אנחנו מאותה משפחה."

הוא מדבר על עצמו! ממתי מורה מדבר על עצמו? ועוד מביא לי דוגמאות מהצבא… הרי הוא אמור לדבר על עולם הרוח, על צ'קרות ומדיטציה, הוא צריך לתת לי תרגילים רוחניים.

גל קצר של כעס עבר בי וכבר עמדתי לקום וללכת, אבל משום מה, לא הייתי יכול. כאילו יד נעלמה לחצה על גופי ואילצה אותי להישאר.

'אתה חייב להישאר, הזהירו אותך מזה. הדרך לא דומה לשום דבר שתיארת. הדרך לא דומה לשום דבר שתיארת', דיברה מחשבה אחרת מתוך מוחי ונתנה לי ארכה.

שש שעות ישבתי מולו מרותק. בזמן הזה ראיתי אותו צוחק ובוכה, כועס ומתרצה, מברך את אלוהים ומקלל אותו, מרומם את עצמו אל השמיים ומשפיל את עצמו אל העפר. הדברים שאמר הכילו ניגודים שהמוח שלי לא יכול היה לישב. יכולתי לחשוב שהוא מטורף, אבל הרגשתי משהו אחר. בסוף הבנתי, זה לא היה הוא, שעליו הוא דיבר כל הזמן הזה, אלה היו החיים. והם באמת נראו כך, מלאי ניגודים בלתי נתפשים.

אם פגשתי אי פעם מישהו שפוי, זה היה הוא.

"היום יש לנו הזדמנות לעשות דבר אשר מעולם לא היה אפשרי בעבר. לחבר בין הרוח לחומר. לחיות על פי עקרונות הרוח המאוחדת, במציאות החומרית הדחוסה הזו, שלכאורה נראית נפרדת.

יש לנו הזדמנות לחיות היום חיים מלאים, בלי מגבלות וחוקים חיצוניים, בלי לפחד מההתנסות, בלי לפחד ממה שיש בתוכנו. בלי לפחד מאלוהים.

הזמן הבשיל. בפעם הראשונה יש לנו הזדמנות להבין את רצונו של אלוהים מתוך החיים שאנחנו חיים, ולכתוב את התורה של עצמנו."

שבעה חודשים עברו ואני עומד עכשיו מול מפקד הצוות ויודע שהזמן שלי הגיע. שאני עומד להראות לו את תרגיל הפרט הכי יפה שהוא ראה בחייו, שאחריו אף אחד כבר לא יעיף אותי. אחריו מצבי יהיה מובטח.

למה שירצה להעיף אותי? כי עוד מעט מגיע הסבב הראשון של ההדחות, כי אני לא הכי טוב, כי אני מרגיש שבוז ומשותק, כי אם אני לא במיטבי אז אני חסר ערך. כי אני לא יכול לסבול יותר את החיים בצל הפחד המתמיד הזה. אני חייב להבטיח את עצמי.

"יש אנשים אותם אני מכנה- "המגשימים". היעוד שלהם בחיים קשור בהגשמת מטרות. המתנה שהם מביאים לעולם היא היכולת להניע אנשים ולקדם פרויקטים.

יש להם נטייה מוגזמת לזהות את המטרה אליה הם חותרים עם עצמם ולחשוב שאם הם אינם משיגים אותה הם הופכים להיות חסרי ערך ולא ראויים לאהבה. אחד השיעורים הגדולים של חייהם הוא לקבל שהטוב שבהם לא קשור להישגים החיצוניים שהם משיגים, שערכם מושג מעצם היותם ולא בזכות מה שהם מגשימים."

התרגיל מתחיל "על יבש". והכל דופק כמו שעון. אני יכול לחוש בהתפעלות של המפקד כשהוא רץ מאחורי. אבל אז מגיע התרגיל ה"רטוב" וכבר אחרי הירייה הראשונה משתרר שקט לא צפוי- יש לי מעצור. אני מתפעל אותו וממשיך אל עבר המחסה הבא, נשכב מאחורי שיח ופותח שוב ניצרה. בעיני רוחי אני כבר שומע את הצרורות המעוררים הבאים בשלשות כמו מוזיקת מלחמה של שבט אפריקאי אלים. בו בו בום. בו בו בום. בו בום! אבל כל מה שאני שומע כשאני לוחץ על ההדק זה רק בום מסכן אחד ואחריו כלום.

עוד פעם שקט.

מעצור. מתפעל אותו. נותן עוד צרור לפני הקימה אבל הפעם כלום לא נשמע, אפילו לא בום אחד. אני שועט הלאה מתוסכל אל המחסה הבא, תוך כדי גלגול לשמאל. ושוב מעצור.

זה לא מפסיק. למשך כל התרגיל הנשק פשוט לא יורה.

'התרגיל הזה הלך!' אני מבין, רגע לפני שהוא נגמר. 'איבדתי את ההזדמנות שלי. זה היה כמו עוד תרגיל יבש וחסר כל ייחוד. אם היה מולי אויב אמיתי, הוא כבר היה מחסל אותי מזמן. עם נשק במצב כזה לא הייתי מתקדם אפילו מעבר למחסה הראשון.

עכשיו בטוח יעיפו אותי. עכשיו, אחרי שאיבדתי את ההזדמנות היחידה שהיתה לי להוכיח את עצמי, הכל אבוד!'

דממה משתררת ופתאום זה ברור-  'אני חייב להציל את התרגיל. חייב להציל את עצמי. אני אדלג עם ניצרה פתוחה. כך לא אצטרך לבזבז זמן מיותר והתרגיל יקבל את הקצב הראוי לו.'

אני עובר על חוקי הבטיחות, פותח ניצרה תוך כדי הדילוג ומזנק מאחורי מחסה.

בום!!!!!!!

נשמע קול חד של כדור יחיד, שמהדהד חזק יותר מכל הכדורים שיריתי עד אז. הקליע עף באלכסון כלפי מטה ופוגע שלושה מטרים לפניי, בשיחים.

פלטתי כדור!

המפקד שהיה מאחורי ראה את זה. אני ראיתי את זה. כל העולם ראה את זה.

"התרגיל נדפק!" אני אומר בתסכול שתי דקות מאוחר יותר בסיכום. "התרגיל נדפק בגלל מעצורים בנשק." את עניין הפליטה אני מצניע, "רציתי לזרז את התרגיל שנתקע בגלל המעצורים, דילגתי עם ניצרה פתוחה וזה מה שקרה", אני אומר בין המשפטים.

הוא לא מניד עפעף.

יום לאחר מכן הוא מזמן אותי לשיחה ואומר לי שאני מודח על פאק באמינות.

"מה???" אני שואל בתדהמה. אין לי שום מושג למה הוא מתכוון.

"פלטת כדור ולא דיווחת", הוא מבהיר לי.

אני מוכה בתדהמה. הייתי בטוח שהעניין כבר נסגר אתמול…

כשאני מתעשת אני אומר לו שכן דיווחתי ושלא היה על מה לדווח כי הוא ראה את זה בדיוק כמוני, הרי הוא היה שני מטר מאחורי. חוץ מזה, הרי גם אמרתי לו בפירוש ש"דילגתי עם ניצרה פתוחה וזה מה שקרה."

מתנהל ויכוח על גרסאות.

בעודנו מתנצחים, אני חש כיצד עיני מתמלאות דמעות של חוסר אונים.

הקול שבוקע מגרוני נחנק, אני מת לעצור את הדמעות. אני מת לעצור הכל. אני מת להפסיק את ביזיון ההתחננות הזה, להגיד לו שילך לעזאזל עם היחידה המזוינת שלו, וללכת. אבל אני יודע שאין לי את האומץ לעשות את זה. 'אם אני אהיה נחמד, עוד יש סיכוי שהוא ישאיר אותי'.

אני מנסה ניסיון נואש אחרון לשכנע אותו שייתן לי להישאר.

עם כל רגע שעובר, אני שונא את עצמי יותר. הנה שוב כמו בביה"ס, אני מוכר את נשמתי בעבור נזיד העדשים של התוצאה החיצונית.

"אתה יודע שאתה בהתדרדרות טוטאלית", הוא אומר לי בהתרסה, כשחיוך משועשע וזדוני נסוך על פניו, מנופף מולי בדף מבחן בכימיה שהציון 72 רשום עליו.

עכשיו זה רק אני והוא. אנחנו יושבים זה מול זה בכיתה הריקה, אחרי שזימן אותי לשיחה אישית. הוא יודע שאני לא סובל אותו. מהרגע הראשון בו ראיתי אותו, חשתי שהוא מלא תסכולים וכעס על העולם, שיש בו רוע של ילד מוכה המנסה לגרום לכולם להרגיש כמותו. 'הוא רוצה להתעצם על חשבונם של אחרים', חולפת בראשי מחשבה שאינני יכול לעשות איתה דבר. פה זה הוא אשר נמצא בעמדה של כוח. הוא המורה לכימיה ואני סתם תלמיד פשוט.

נראה לי שאני מסתיר את הסלידה שלי ממנו די טוב, אבל משום מה הוא ממשיך להתנכל לי. אני מרגיש שהוא שמח לתפוס אותי בקלקלתי. מאז תחילת השנה אני לא מצליח לעבור אצלו את ה-80. וככל שהזמן עובר זה רק נהיה יותר גרוע.

'אני חייב ללמוד עוד יותר חזק כדי שלא תהיה לו ברירה והוא יהיה חייב לתת לי את הציון שמגיע לי', אני מחליט עם עצמי.

אבל זה לא עובד. הוא ממשיך לתת לי ציונים נמוכים.

"אתה לא משקיע במקצוע", קולו ממשיך לצרום בכיתה הריקה, שרק אני והוא נמצאים בה, "אתה לא מרוכז. אולי יש לך איזו בעיה. אולי צריך לשקול להעביר אותך לכיתה מקצועית…"

אני לא מצליח להקשיב למלה אחת שיוצאת מפיו. אני הרי מרגיש שהוא מתנכל לי סתם. אני לא סובל אותו כבן אדם. אני מת להגיד לו את זה, אבל לא מסוגל. אימת הציון מרחפת מעליי. אם אכנס איתו לתקל גלוי, אם לא אתחנף קצת, הלך עליי בציון.

אני בולע את העלבונות ויושב שם בהכנעה כמו הילד הטוב שתמיד הייתי, אבל בפנים רותח. 'עוד רגע הוא יסיים ואני אוכל ללכת. עוד רגע הכל נגמר', אני מעודד את עצמי כדי להחזיק מעמד עוד קצת ולא להתפרץ.

אחרי שתי דקות אני מגלה שזה לא קורה. "דיברתי עם המחנכת שלך והיא אמרה לי שגם ביתר המקצועות אתה בירידה…"  הוא ממשיך לנאום ולהכות בי. הוא לא מרפה, הוא דוחק אותי לפינה.

אני כבר על סף התפוצצות אבל עיני רוחי שולחות מבט אל תעודת הגמר; בין כל המאה, התשעים והשמונים וחמש, מבצבץ לו שבעים מגעיל והרסני, שמכתים את הכל.

'אני לא יכול להרשות לעצמי את הכישלון הזה', אני חושב לעצמי וממשיך לחרוק שיניים.

"אולי כדאי להזמין את ההורים שלך לשיחה…" הוא ממשיך בשלו וטוען דברים חסרי כל שחר. כל הזמן הזה מבטו נעוץ בעיני, כמבטו של עוף דורס, במין שקט אכזרי כזה, כמו היה מחכה למשהו.

פתאום אני קולט שהוא עושה את זה בכוונה. שהוא יודע שבעניין הזה הוא תופס אותי בגרון, ולכן הוא מקשה. אני ממש חש כיצד החיוך המתגרה שלו כמו אומר לי- "תראה איך אתה בידיים שלי. תראה איך אני יכול להגיד לך מה שבא לי ואתה לא יכול להגיב. אני הרי יודע מה אתה חושב עליי, אבל אתה לא תגיד את זה. אתה תשתוק ותרכין את הראש כי הציון שאני אתן לך הוא הדבר הכי חשוב בעיניך, כי אתה תמכור את האמא שלך בשביל התעודה."

"לך לעזאזל!" אני רוצה להגיד לו, אבל לא מעז לומר מילה. דמעות של תסכול נקוות בעיני. 'רק לא לבכות… רק לא לבכות… רק לא לתת לו את התענוג הזה.' אני מנסה להדחיק את הדמעות ולא מצליח, הן פשוט זולגות מעצמן.

הוא מחייך לעצמו מסופק. הבוז ששנינו חשים כלפיי, הופך בלתי נסבל. שנינו יודעים שהוא ניצח, שהוא שיחק על החולשה הכי גדולה שלי ולקח ממני את הדבר הכי יקר שיש לי. משהו בתוכי מבקש לבקוע מתוך השיתוק ולהרוס את הכל, אבל אני לא יכול. הציון… הציון… אני שוב מקריב הכל על מזבח התוצאה החיצונית.

הוא מחליט לדחות את ההחלטה, אבל אני לא נרגע. בזמן שאני צועד בחזרה אל האוהל, אני חש מועקה ותסכול גדול. ההבנה כי הדברים יוצאים משליטתי מכה אותי בבעתה. 'למה דווקא לנשק שלי היה מעצור?' אני שואל את עצמי, 'למה זה קרה דווקא ברגע הקריטי ביותר? למה אני, שבטירונות לא עשיתי אפילו פאק אחד עם הנשק, בעוד כל חבריי נשארים בגללו שבת, נפלתי דווקא ברגע הכי קריטי? למה אני עושה את זה לעצמי דווקא עכשיו?'

הסבל מתעצם ומגיע למימדים שאני לא יכול להכיל. 'אני חייב לנטוש. אני חייב לפרוש. מה אני צריך את זה? הרי מאז שהגעתי אני רק סובל.'

'אם אתה רוצה לשוב ולהעריך את עצמך, אתה חייב לעזוב', אומרת מחשבה בראשי.

'לא. זו בריחה מהתמודדות. אם תעזוב מיוזמתך, לעולם לא תדע מה היה קורה. אולי היו משאירים אותך. חוץ מזה, לפרוש בלי להלחם עד הסוף זה ויתור עצמי', עולה מחשבה אחרת ואני לא יודע מה להחליט.

'אם אעזוב, מה אבא שלי יגיד? מה החברים שלי יגידו? מה כל האזור יגיד? מה אני אעשה מחר, איך אוכל לחיות עם עצמי מבלי להיות ביחידה הכי טובה?' עולה מחשבה שלישית ומכריעה את הדילמה.

'אני חייב להישאר. חייב לדבוק בזה בכל מחיר', גומלת בלבי ההחלטה.

"אחד הדברים שהכי העסיקו אותי באותה תקופה היה המרוץ להצטיינות. משהו בתוכי אמר דבר פשוט, "אם תצטיין בכל מה שאתה עושה, זאת תהיה ההוכחה לעצמך שאינך הוזה. שמה שאתה מרגיש בפנים אכן נכון ושאתה באמת מיוחד."

אז ניסיתי להיות הכי טוב בכל דבר. לפעמים התעקשתי לשחק ולנצח במגרשים של אחרים והפסדתי כל פעם מחדש…"

יומיים לאחר מכן אני פולט כדור נוסף. שוב מאחורי מחסות. שוב עם אותו נשק בעייתי (ביקשתי כמה פעמים שיחליפו לי אותו, אבל אף אחד לא התייחס אליי ברצינות). שוב מטר וחצי מהמפקד. הפעם עם קצין אחר שעוזר למפקד הצוות.

הייתי צריך להחליף מחסניות. מכיוון שהיה לי שוב מעצור, לא הצלחתי לנצור את הנשק. משכתי את הצולבת והמחסנית סירבה לצאת. משכתי שוב והיא לא יצאה. באיזה שהוא שלב אני משעין את הנשק על סלע, אוחז בחוזקה בידית האחיזה, קרוב יותר למחסניות ומנסה למשוך. ועדיין כלום. ואז כדי לתת קונטרה חזקה יותר שמתי שוב את האצבע מעל שמורת ההדק.

'זו שטות!' משהו בתוכי מזדעק כדי להזהיר אותי, 'אתה עלול לפלוט שוב כדור'.ואני יודע שזה גם מה שיקרה. אבל משום מה לא איכפת לי. וכמו משה אשר מסיט את ידו מהזהב אל הגחלים הלוחשות, אני דוחף את עצמי לאבדון.

בום!!!!!!!

כדור יחיד נורה בשישים מעלות ומהדהד למרחקים כקולו של מסמר אחרון בארון קבורה.

'אין לי יותר מה להפסיד. עכשיו, אחרי פליטה שנייה ברציפות, בטוח מעיפים אותי', אני חושב לעצמי ומחליט הפעם באמת לנסות ולהסתיר את זה- 'אם הוא לא רואה אני לא מדווח'.

אני מסיט את ראשי אליו ורואה אותו מסתכל בי ישר לתוך העיניים. הוא ראה.

אני מנסה להגיד לו כמה משפטים. מגמגם בחצי פה שזו לא היתה ממש פליטה, כי זה היה לכיוון המטרות, אבל מרגיש עוד יותר מגוחך עם עצמי ואחרי שנייה מודה. הוא אומר לי לנצור את הנשק ולהמתין בצד לסוף התרגיל. כשאנחנו יורדים מהגבעה, שוב אני יודע שהכל נגמר. ועם זאת, בצעד אחרון של ייאוש אני נאחז בקרנות המזבח. "אל תספר את זה למפק"צ. אם תספר לו, מעיפים אותי מהיחידה!"

אחרי שנייה של הלם ממה ששמעו אוזניו, הוא מחייך לעצמו חיוך קטן וזדוני וכמו אומר לי- "בזה הרגע בחור, הפללת את עצמך בפאק באמינות."

'זו היתה הפעולה הכי מטופשת שעשית בחייך', אני חושב לעצמי ומבין שברגע זה הגשמתי את הדבר ממנו הכי חששתי.

אני מתיישב תחת סככת האסבסט השבורה שבלב שטח האש וקולט שאני באובדן שליטה מוחלט על חיי, שאני מכשיל את עצמי בכוונה!

תוך כמה שעות כל מערכות גופי קורסות. חום גופי עולה ואני מתחיל לשלשל. בבוקר, אחרי לילה של שינה טרופה, אני הולך כושל אל שירותי השדה שבשולי המאהל. 'כמו תמיד אני נכנס ותוך שלוש דקות יוצא', אני חושב לעצמי בעודי מתיישב מעל הבור המצחין. אבל פתאום אני מבין שאני לא רוצה לצאת.

זה מעולם לא קרה לי לפני כן. מסביבי הומה כל הזמן המולת הצוות אשר מתרוצץ בזעקות כדי לעמוד בזמן למסדר, אני רוצה לצאת אליהם ולהמשיך בחיי ולא יכול.

צורך עז להקיא עולה בי פתאום. אני מתחיל להשתנק, אבל שום דבר לא יוצא חוץ מדבר אחד. פתאום אני פורץ בבכי וכל הרגשות אשר הדחקתי עולים בבת אחת. 'אני לא שייך לפה. אני מאבד שליטה על חיי'. רגשות של פחד, תסכול, שאט נפש וחוסר אונים נמהלים אלה בתוך אלה ויוצרים מערבולת שסוחפת אותי אל תוכה.לפתע תוקף אותי צורך עז לכתוב. ביד רועדת אני מוציא מפק"ל הכיסים עט ופנקס וחוזה ביד שלי רושמת-

"הכל קורס עליי

אני מאבד שליטה

משהו משתלט עליי מבפנים ואני לא יודע מה הוא.

מעולם לא הרגשתי ככה.

אני לא יודע מה קורה לי.

הכאב, הפחד, הבושה

אני לא יכול יותר

שום דבר כבר לא שווה כלום.

אני רוצה להעלם."

'מה? מה כתבתי פה?' אני תופס את עצמי כמתעורר מתוך חלום ורואה על הנייר את כל התחושות מהן ברחתי, כתובות.

גל של  הקלה מציף אותי. בפעם הראשונה בחיי התרתי לעצמי להוציא את האמת הכי עמוקה שלי.

משהו בתוכי יודע כי זהו הדבר הכי חשוב שכתבתי אי פעם ושצריך לשמור עליו מכל משמר.

רגע לפני שאני יוצא משם, אני מוציא מצית ומעלה אותו באש…

***

"לימים הבנתי: הפנימיות שלי יצרה את הכל.

איבדתי את הדבר הכי חשוב שהיה לי עד אז בחיים, כי לא יכולתי להתיר לעצמי לאבד אותו. הפחד מלאבד אותו יצר בי סבל כה גדול עד שתת-המודע שלי עשה עבורי חישוב קר כי עדיף שלא יהיה לי כלום מאשר את חיי הסבל האלה.

הייתי ביחידה הכי טובה ובמקום להיות מאושר בחלקי הייתי מתוח וקודר.

אמנם היתה שם תחרותיות מוגזמת והרבה צביעות, אבל אני יכולתי לא להתחרות עם אף אחד ולהגיע.

יכולתי להיות אני וזה היה מספיק.

אבל לא הייתי. כמו כל חברי הצוות שלי, נכנעתי לכללי המשחק של הסוגדים לעגל הזהב. הייתי בטוח שזה מפריע לכולם ולהפתעתי הסתבר שלא, שרק אני לא יכולתי לחיות עם עצמי במצב הזה.

וכך שילמתי את המחיר בעבור כולם.

זה היה אירוע מכונן.

למרות שאז לא הבנתי את כל השלכותיו, תוצאותיו כבר נצרבו בנפשי ושינו אותי מהקצה אל הקצה. היתה זו הפעם הראשונה שחשתי את שבט דינו של אלוהים, המכה ללא רחם באלה שלא דבקים ביציר כפיו ושופכים ארצה את טיפת האור שבכף… "

***

***

הי-הא הי-הא הי-הא הי-הא, קול נשימתי המתעצם מושך את תשומת לבי ופתאום אני קולט ששוב אני שם. נרדף. רץ מבוהל בלב לילה אפל וזרוע כוכבים, שהעולם כולו נראה ממנו כמו במה שטוחה וקטנה שאפשר לגמוע בה מרחקים בצעדים ספורים.

כמו עכבר במלכודת אני חוזה בדמותי נעה כהרף עין מקצה האחד של העולם אל קצהו השני ולא מוצאת מנוח. אני חש בנוכחותו ושומע את צחוקו המהדהד כמו רעם מתגלגל ויודע- הוא רואה אותי. מכל מקום הוא רואה אותי!

אני ממשיך לרוץ, אך גופי העייף מתחיל להאט את מנוסתו.

הא הא הא הא הא הא- קול צחוקו המהדהד כצחוקו של מכשף רע, הולך וגובר ומרעיד את האדמה עליה אני דורך.

הוא צוחק עליי.

אני מנסה להמשיך במנוסה אבל מחשבתי כבר בוגדת בי- מה הטעם? הרי מכל מקום רואים אותי. הרי המקום הזה הוא שלו.

בסוף אני נעצר. מתוך גופי המותש והמובס, הניצב בדד על האדמה, אני נושא אליו את עיניי.

פנים עצומות מביטות אליי מתוך יקום אדיר של כוכבים לבנים ובוהקים, המכסים את העולם כולו ככיפה. עיניו המרושעות מביטות בי וצחוקו המהדהד מתחזק והולך וכמו אומר לי-

"אין לך סיכוי לברוח ממני. אין לך סיכוי."

אני מישיר אליו מבט ויודע שהרגע הבלתי נמנע הגיע. שהזמן שלי תם. שבעצם אף פעם לא היה לי סיכוי. שתמיד הייתי לכוד, עכשיו אני רק מכיר בזה.

אני נכנע.

לרגע אני חש את הוויתו נוגעת בחיי ותחושה של חוסר ודאות עצומה ממלאת אותי. אין לי מושג מה עומד לקרות. אולי הוא יהרוג אותי. אולי אצטרך למות… דבר אחד בטוח- חיי יהיו חייבים להשתנות. הם יהפכו למשהו שאינני מכיר כלל.

'אני לא יכול להרשות את זה לעצמי!' אני מרים רגליים וממשיך לרוץ. שוב אני נס על חיי למרות שאין לי שום סיכוי.

כהרגלו הוא אינו מנסה לעצור בעדי, רק ממשיך ללוות אותי במבטו ולצחוק את צחוקו הרם.

כמו תמיד הוא מחכה בסבלנות עד שאתעייף.

גופי ממשיך לרוץ, ושוב, ממש כמו בתחילת החלום, רוחי עולה מעל דמותי וחוזה בעצמי נמלט, רץ בתוך מעגל שאין לו סוף. חיי נראים כסבל אחד גדול. תחושה של נרדפות תמידית ממלאת אותם והופכת לסיוט שאין בו שום תקווה לגאולה…

אני  מקיץ בבהלה. ילד בן שבע שוכב באחת עשרה בלילה במיטתו. פוקח את העיניים והחדר הקטן עומד על תילו, תמים ושותק. קולות של טלוויזיה מגיעים מהסלון ואור כחלחל חלש מאיר פנימה. עולם כמנהגו נוהג. הכל בסדר. זה רק שוב הסיוט הזה שרודף אותו מאז ומתמיד.

הוא יודע שאם  ישוב ויעצום את עיניו, שוב יראה את הפנים הגדולות וישמע את הצחוק המהדהד הרודף אותו, לכן הוא מזנק מהמיטה, ממהר אל הוריו, מתיישב לידם ושותק. כמה שיותר קרוב אליהם, יותר בטוח.

הדי הזיכרון המכים בתודעתו נכנעים אט אט לגירויי החיים שבחוץ. הכל הולך ודועך.

הוא נרגע ושוכח. הוא כבר לא נרדף. הוא כבר לא אדם מבוגר. הוא סתם ילד רגיל שחי בעולם הזה.

עד הפעם הבאה.