כבר כמה שנים אני חולם על לצאת למדבר לבד. רק אני והדממה של הטבע עם הסלעים העתיקים, הכוכבים והמדורה בלילה. בלי הסחות דעת, בלי טלפון, בלי עיתונים, ספרים וכל הרעשים מסביב. רק אני והמדבר. להקשיב לשקט. להקשיב לעצמי. נכון היו שנים בין 1997 ל2005 שהייתי לא מעט לבד כולל טיול אופנוע לבד על כבישי הודו, אבל מאז עבר זמן ואני כבר יותר מעשר שנים במרוץ, מוקף אנשים, עשיה, ילדים, עבודה, וואטסאפ ומיילים. אבל החודש הבנתי שאני פשוט חייב את זה, עלו בי כמה שאלות חשובות לגבי חיי והבנתי שאת התשובה אמצא רק בפנים. חשבתי לדחות את זה לעוד שבועיים שיתפנה לי זמן אבל החוסר שקט בפנים וחבר טוב שאמר לי, "החלטת כבר, יש לך סוף שבוע פנוי, אז קח קצת לחם ומים ותצא", שכנעו אותי שהזמן הוא עכשיו. "יאללה אני הולך על זה!", אמרתי לו והתחלתי בהכנות. יש הרבה לוגיסטיקה לחשוב עליה כשיוצאים למדבר.

בזמן ההכנות הלב שלי דפק בעוצמה, גיליתי פתאום כמה אני חרד מהבדידות הזו- כמה שאני כמהה אליה ובוא זמנית רק מחפש תירוץ לוותר עליה, לא לצאת, שהילדה תגיד שהיא חולה, שהאישה תתבאס עלי שאני משאיר אותה בסוף שבוע לבד. אבל היקום לא נתן לי את התירוצים הללו וגם לא אני. ביום חמישי בצהריים החלטתי ביום שישי בבוקר יצאתי.

ידעתי בדיוק מה אני מחפש. עץ מצל במדבר, מדבר אמיתי דרומית לשדה בוקר, במקום שאף אחד לא נימצא בו. היה לי כיוון- נחל צין באזור העיר העתיקה עבדת נקודה מוגדרת על המפה שהאינטואיציה כיוונה אותי אליה. 'אתחיל לנסוע ונראה', אמרתי לעצמי, והרגשתי קצת כמו אברהם אבינו שהאל אומר לו, "תתחיל ללכת, אלוהים יראה לך כבר את השה לעולה כשתגיע", והוא אכן הראה לי- כשהגעתי לשם ראיתי מרחוק את "העץ שלי", בדיוק זה שראיתי בעיני רוחי, "מחכה לי". וככה בשעה 12.00 בצהריים ביום שישי, מצאתי עצמי יושב מתחת עץ בודד במדבר, חם אבל נעים ויבש, אין לחות אין אף אחד. שקט. שקט תהומי כזה שאמור להיות מרגיע אבל בהתחלה הוא מלחיץ. 'מה אני אעשה כאן שעות, אני אמות משעמום, למה הגעתי לכאן?' הציקו לי המחשבות, וגל קטן של חרדה חלף בי. אבל כמה דקות אח"כ כשלא נכנעתי, פתאום ירד עלי איזה רוגע. הרוגע אותו חיפשתי. וישבתי והתחלתי לחכות. לחכות למה? לא ידעתי. רק ידעתי שאם אני עושה את הדברים נכון, אז משהו יבוא. נזכרתי באותו חבר טוב שאמר לי רגע לפני שניתקנו את השיחה, "אייל, והכי חשוב בלי צפיות. מה שיבוא יבוא", והבטחתי לעצמי שעם הגישה הזו אני פשוט אהיה. ידעתי שעצם זה שעשיתי את זה, שיצאתי לדממה למרות הפחדים, זה כבר הישג, וכל השאר זה בונוס. וכשהרוגע המדברי החל להתפשט בי (וכאמור זה קרה די מיד) קיבלתי בונוס נוסף, כבר היה שווה לצאת.

אח"כ הזמן החל לנקוף, בעצם עד שבת בצהריים מצאתי עצמי, נע בין רוגע מבורך לבין דמיונות ומחשבות על "משחקי הכס" (סדרה עוצמתית שהתמכרתי אליה בטח כמו רבים מכם), מדהים כמה הדבר הזה חודר לי לנפש! מדהים כמה המוח שלנו מזוהם וכמה זמן לוקח כדי להסיר את סרט-המחשבות-שלא עוצר, כמה המיינד מתעסק בדברים חיצוניים וכמה אי אפשר לעצור אותו. בנוסף היו לי גם חרדות מהבדואים בסביבה ומה הם עלולים לעשות לי בלילה (ואכן זכיתי לכמה ביקורים מהם ביום. היו דווקא נחמדים מאוד). בין לבין עשיתי מדיטציה, ישבתי ובהיתי במדבר, חשבתי מחשבות, הכנתי אוכל פשוט וטעים (אין כמו סלט ירקות טרי עם שמן זית מלח ולימון במדבר), ותהיתי- 'איך לא עשיתי את זה קודם? למה הייתי צריך לחכות כל כך הרבה שנים כדי להגיע לכאן?!' המדבר הזה כל כך קרוב אלינו, כל כך זמין ואנחנו לא מנצלים אותו. הבטחתי לעצמי לבוא לכאן אם לא פעם בחודש אז לפחות פעם בחצי שנה, ולהביא לכאן את הבנות שלי, לפחות פעם אחת. בלי אטרקציות, בלי מעיינות של מים, רק אנחנו, אוהל והמדבר.

בסוף בערך 24 שעות מהרגע שהתיישבתי, זה פתאום קרה, פרץ של תובנות ויצירתיות הציף אותי. ישבתי 4 שעות וכתבתי, על חיי, על היעוד שלי, על איך לא להיות מוסט מהדרך, על המציאות הזו המוטרפת שמקיפה אותנו ומסתירה מאתנו את הדברים החשובים באמת, מסיטה אותנו מהעיקר, ועוד כמה רעיונות. לרגע ראיתי את חיי בבהירות ורק קיוויתי שלא אשכח את זה ברגע שאחזור.

עכשיו אני שוב בבית. לא באותו הרוגע בו הייתי, קורא את הדברים וניזכר. מזכיר לעצמי את מה שאמר רבי נחמן מברסלב ש "גם קצת זה טוב", שאם אצליח ליישם רק חלק מהדברים, כבר הרווחתי. והכי חשוב, חזרתי רגוע יותר ממה שיצאתי. יודע ששם, במדבר, ידעתי שהכל יהיה בסדר, שכמו שקיבלתי תשובות עד עכשיו(כבר 40 שנה!) גם הפעם כל מה שאני מחפש יגיע בזמנו. זוכר שתמיד אם הייתי יכול לחזור אחורה ולייעץ לעצמי, אז מה שהייתי אומר לי זה- "אל תדאג, תחגוג את החיים. הכל באמת מסתדר בסוף".

ומה אני רוצה להגיד לך? צא אל המדבר! למרות הפחד מהכל ובעיקר מעצמך. צא ותעשה את זה. אתה תופתע כמה זה יכול לעשות לך טוב.

@