רציתי לחלוק עמכם את מחשבותיי בעניין אחד האתגרים שלנו, כעם המבקש לשמר את זהותו ועברו ועם זאת להתחדש ולהוות דוגמה של אהבת חינם בתוכו וכלפי העולם. הדברים עלו בי לאחר קריאה בספר בשם "ארץ חדשה". הספר מתייחס לתופעה אותה הוא מכנה "גוף הכאב", כהתגלמות של תחושות קשות שנוצרות מהאופן בו אדם, או עם, תופס ומשמר את האירועים שקרו לו בעבר. אתחיל עם ציטוטים קצרים ונבחרים מהספר, כדי להבהיר את המושג, ומשם אמשיך למסקנות שלי לגבי העם היהודי.
"...העבר חי בזיכרונותיכם, אך הזיכרונות כשלעצמם אינם מהווים בעיה. למעשה באמצעות הזיכרון אנו לומדים מהעבר ומשגיאותיו. רק כאשר הזיכרונות, כלומר המחשבות על העבר, משתלטים עליכם, הם נעשים בעייתיים והופכים למעמסה ולחלק מתחושת העצמי שלכם. האישיות שלכם, המותנית על ידי העבר, הופכת להיות בית הכלא שלכם. הזיכרונות שלכם רוויים בתחושת עצמי, והסיפור שלכם הופך להיות מי שאתם חושבים שהינכם....
עם זאת סיפורכם האמיתי מורכב לא רק מזיכרון מנטאלי אלא גם מזיכרון רגשי- רגש ישן המתעורר לחיים ללא הרף... רוב האנשים נושאים על גבם מטען גדול ובלתי נחוץ, מנטאלי ורגשי, כל חייהם. הם מגבילים את עצמם על ידי התמרמרות, חרטה, עוינות ואשמה. חשיבתם הרגשית הפכה לעצמי שלהם והם נאחזים ברגש ישן כי הוא מחזק את זהותם.
בשל הנטייה האנושית להנציח רגש ישן, כמעט כל אחד נושא בשדה האנרגיה שלו מצבור של כאב רגשי ישן, שאותו אני מכנה "גוף-הכאב"....
כאשר לא מתמודדים עם רגש שלילי באופן מלא, ולא רואים אותו כפי שהוא, ברגע שהוא מתעורר, הוא אינו נמוג לגמרי אלא משאיר אחריו שובל של כאב... כל רגש שלילי חדש- שלא מתמודדים איתו באופן מלא, שלא מקבלים אותו ואחר כך משחררים אותו- משאיר אחריו שרידי כאב שיוצרים יחד שדה אנרגיה שחי בכל תא בגופכם. שדה האנרגיה הזה מורכב לא רק מכאב מן הילדות, אלא גם מכאב שהתווסף אליו בגיל ההתבגרות ובחייכם הבוגרים, וחלק ניכר ממנו נוצר על יד קולו של האגו...
גוף הכאב הוא צורת אנרגיה אוטונומית למחצה שחיה ברוב בני האדם, ישות המכילה רגש... בדומה לבעל חיים ערמומי, יש לו חכמה פרימיטיבית, והיא מכוונת בראש ובראשונה להישרדות. בדומה לכל צורת חיים, מפעם לפעם עליו להזין את עצמו- לקלוט אנרגיה חדשה- והמזון הדרוש לו מכיל אנרגיה התואמת את האנרגיה שלו, כלומר אנרגיה שרוטטת בתדר דומה. כל חוויה רגשית כואבת יכולה לשמש מזון לגוף הכאב.
גוף הכאב מטבעו אינו מאפיין רק יחידים. הוא קיים גם בכאב שסבלו אין-ספור אנשים לאורך ההיסטוריה האנושית שהיא היסטוריה של מלחמה שבטית מתמשכת, שעבוד, ביזה, אונס, עינויים וצורות אלימות אחרות. הכאב הזה עדיין חי בנפש הקולקטיבית של האנושות, והוא גדל מדי יום, כפי שאתם רואים בחדשות או בדרמות על יחסיהם של בני האדם. יש להניח שגוף הכאב הקולקטיבי מקודד בכל דנ"א אנושי, אף שעדיין לא התגלה שם...
לאומות מסוימות, שבני עמן סבלו מאלימות קולקטיבית או ביצעו אותה, יש גופי כאב קולקטיביים דחוסים יותר מאשר למדינות אחרות. זו הסיבה לנטייה של אומות ותיקות יותר להיות בעלות גופי כאב חזקים יותר. זו גם הסיבה שמדינות צעירות, כמו קנדה או אוסטרליה ומדינות שנותרו מוגנות יותר מפני השיגעון שסביבן, כמו שוויץ, נוטות להיות בעלות גופי כאב קולקטיביים קלים יותר.... יש אומות כמו במזרח התיכון, שגוף הכאב הקולקטיבי שלהן כה אנוש, עד כי חלק ניכר באוכלוסיה נאלץ לתת לו ביטוי במעגל מטורף ואינסופי של ביצוע פשעים ופעולות תגמול שבאמצעותם גוף הכאב מתחדש שוב ושוב...
גוף הכאב הקולקטיבי של גזעים שונים בולט בעם היהודי שסבל רדיפה במשך מאות שנים... למעשה הסבל בישראל לא מוגבל לאחד מהצדדים בלבד, בסופו של דבר הן הקורבן והן מבצע הפשע נושאים תמיד בהשלכות של פעולות אלימות, דיכוי או אכזריות, כי מה שאתם עושים לאחרים- אתם עושים לעצמכם."
אקהרט טולה- "ארץ חדשה"
עד כאן ציטוטים מהספר, ועכשיו כמה מסקנות שעלו בי בעקבות הקריאה ובעקבות היכרותי עם תופעות מסוימות בקרב עמנו-
גוף הכאב מזין את עצמו על ידי הסיפור שהאדם מספר לעצמו באופן בלתי פוסק על העבר שלו, ועל נסיבות חייו העבריות (מלשון "עבר") הכולאות אותו. העם היהודי רווי סיפורים כאלה, סיפורי כאב של רדיפות, שנאה חיסול, נישול וגלות, עינויים ואונס, בעיקר ב-2000 שנות הגלות האחרונות, סיפורים אשר הגיעו לשיא בשואה (שיא כאב שגם הביא להתחלת השחרור, כפי שכל כאב קיצוני יכול להוביל). הבעיה היא שבאופן לא מודע ההיסטוריה היהודית הפכה את הסיפורים האלה לתפיסת עולם, למשהו בלתי נפרד מהזהות שלה, לדבר שיש להזכיר ולחזור ולהזכיר, שאחרת בלעדיהם תעלם הזהות, יעלם הדבר שמחזיק את העם, יעלם המכנה המשותף. וכך הפך העם היהודי לשבוי בידי עברו, שבוי בידי כאבו. כאב שלא נגמר, שבעצם לא יכול להיגמר, כי באופן שיטתי וממוסד אנו משחזרים אותו שוב ושוב באמצעות חגים ומועדים הקבועים מראש הדורשים ממנו לצום, וללבוש שק, ולזכור ולספר, ולשוב ולספר, על כל העוול שעשו לנו- על שנאת הגויים, על חוסר הצדק של המציאות, תיאורים המאלצים אותנו להתחבר לעצב גדול ועצום של מיליוני יהודים שנרדפו ונרצחו ונשרפו כחלק מהביטוי של חוסר המודעות העולמי הכולל, ובעיקר- של העם היהודי עצמו.
העניין הוא שהזמנים האלה חלפו, השואה כאמור, והציונות שעוד קדמה לה הביאו להתעוררות ולשחרור, וכבר יותר ממאה שנים העם היהודי בשל ונוכח לחיות את ההווה ולא לחיות את העבר, ליצור את גורלו ולא להיות נשלט על ידו, להתאחד על ידי מי שהוא ולא על ידי מי שהאחר הגדיר אותו, סביב החיוב ולא סביב השלילה.
ועל כן אני מבקש לשחרר את העם היהודי מהעבר הכואב שלו, ובעיקר מזכרונות של 2000 שנות גלות. אל תטעו, זה לא לשחרר אותו מזהותו. ההפך, זה להזכיר לו את זהותו. כי אין ב-2000 שנות הגלות הללו ובאופי היהודי שהתגלה בהם כמעט דבר מזהותנו האמיתית, זוהי זהות גוף הכאב שלנו, זהות בורותנו, זהות הפטיש שניחת עלינו, ועל כל יצור חי, כאשר הוא שוכח מי הוא ונותן את הכוח להגדיר אותו לעמים אחרים ולאלוהים דמיוני שמחוצה לו. אל תדאגו, זה גם לא יגרום להיעלמותנו, כי זהות, כי את מי שאתה, כי את הנשמה, לא ניתן להעלים. בואו נתמקד בחיוב ולא בשלילה. בואו נגדיר את עצמנו על ידי כל הביטויים החיוביים של הטבע האלוהי הישראלי שאת גילויו ניתן לזהות לכל אורך ההיסטוריה שלפני החורבן ובעיקר במאה חמישים השנה האחרונות. הגיע הזמן להפסיק לתת לפחד ולשנאה להגדיר אותנו.
האם אני אומר למחוק את העבר? לא. אני רק מבקש לראות אותו, כפי שהוא באמת ולא כפי שהפכנו אותו להיות בדמיוננו.
האם אני מבקש להגיד שהדברים הקשים שעברו על בני עמנו לא היו? לא. הם היו. אך האופן בו אנו רואים אותם היום והדרך בה אנו מציינים אותם, היא רק דרך אחת צרה לעשות את זה. הדרך של "גוף-הכאב" שמבקש להמשיך ולשלוט בנו ולהגדיר את עצמנו דרכו.
האם אני אומר לבטל את החגים? לא, אני לא אומר את זה. אני רק אומר לבטל את הבורות שסביבם. מי שמציין את השואה ואל הציון הזה נלווים רק כאב ופחד ותמונות של משרפות, ובכי קורע לב ומלחמה בין רוע מוחלט לטוב מוחלט, בה יש אשם ברור ומובהק וקורבן מסכן וגלמוד- רואה רק את הצד הפופוליסטי הרדוד שלה, ללא כל פרספקטיבה אלוהית, צד אשר ככל שנמשיך ונתרכז בו, ימשיך באופן פרדוכסאלי לגדול ולשחזר את עצמו, למרות שמה שהיינו רוצים זה בעצם להפסיקו. כי זהו דינו של גוף הכאב הוא מזין את עצמו בסיפורים של כאב וקורבן, סיפורים המחזקים ויוצרים זהות כוזבת, אשר בזמנה גם מייצרת עוד גילויים והוכחות לקיומה.
וכך גם לגבי כל יתר החגים והמועדים שעל הלוח- מי שמציין את חורבן הבית כביטוי של שנאה בין יהודים, רואה רק חלק מהתמונה, כי חורבן הבית הוא קודם כל חורבן הבית הפנימי של כל יהודי ששכח מה היא עבודת האל האמיתית. השנאה שהייתה שם היא קודם כל שנאה של היהודי אל הצד האלוהי שבעצמו שבסוף הובילה גם לשנאת האחרים. כי כשאתה מסתמך על קרעי התרנגולת של המחשבות שלך והאגו שלך, כל דעה השונה משלך מאיימת עליך, על עצם זהותך, והכל נראה כה הרי אסון, ולכן אתה גם מוכן להגן עליהן אפילו באמצעות רצח, שהרי להגן על הדעה שלך משמעו להגן על עצמך. ולכן גם חורבן הבית הוא קודם כל תזכורת לאגו הזה שאלוהים לא עובד אצלו (או במילים פשוטות יותר אלוהים לא עובד אצלנו- היהודים). המרד הזה וכישלונו היה אמור להזכיר לכולנו שהצפייה שלנו לגאולה מלמעלה, היא משהו ילדותי, ששיך למי שעדיין לא הבין את הטבע האלוהי שבקרבו, שהוא זה שאמור להביא אותה- עובדה שאגב, מי שהבין אותה מבלי לדעת היו דווקא הציונים-החילונים הראשונים, שטענו שאלוהים מת והחלו לקחת את גורל העם בדיהם, ובזכותם בעצם אנחנו כאן היום (ע"ע הרב קוק)- עוד סימן מההיסטוריה שבא לומר לנו שכנראה הצד האורתודוכסי של היהדות לא ממש הבין את אלוהים, ומסביר את הסיבות והיתרונות של ההתעוררות החילונית של העם היהודי, או כמו הסלוגן שטבע חברי, מדריך המסע חיים נהון- הסיבה שבגללה- "אלוהים בחר בציונות"). וכך גם עם מרד בר כוכבא, כי מי שמציין אותו קודם כל בהתמקדות יתרה על שנאת הגוי ליהודי ומתענג על כל תמונות הפלסטיות של הדם הניגר ברחובות ביתר ואיש האוכל את גופת אביו במנהרות המסתור(כפי שדואגים לספר לנו מדרשי חז"ל שלא אחת עושים עבודה די טובה עבור גוף הכאב), רק מגדיל ומזין את גוף הכאב, ולכן גם פוגע בעם ובאפשרות שלו למלא את ייעודו בעולם, כי מרד בר כוכבא הוא קודם כל תזכורת שלאלוהים לא עומדים עם סטופר אפילו אם אתה רבי עקיבא. אם לא הבנו את המסר במרד הגדול הגיע המרד הזה לשמש לנו את העדות המוחלטת לכך שכנראה העם היהודי לא הבין כל כך מה אלוהים רוצה ממנו (את זה אגב גם חז"ל הבינו בסוף רק שבמקום לחזור אל המקור הם החלו לגלגל את כדור השלג הזה של "היהודי-הגלותי" שמפחד מהצל של עצמו, כדור שלג שמתגלם היום בתפיסת עולמם של החרדים). וכשלון המרד הזה גם בא להזכיר לנו שאת העולם הזה לא ננצח בכוח הזרוע, אלא בכוח המילה והספר ובכוח האהבה ובכוח הביטחון של מי שאנחנו, על דרך החיוב. וכך גם עם כל סיפורי העבר שלנו גם יחד, כולל כל ביטויי ההרס והכאב של קהילות אירופה באשר הן, שהם קודם כל ובסך הכל ההתגלמות הפיזית של חוסר המודעות האנושי, שמתגלמים באופן הכי מוקצן ואכזרי כלפי העם שהיה אמור להיות הכי מודע, ושכח...
ולכן אני מבקש לחגוג את החגים מנקודת ראות רחבה יותר, נקודת מבט שרואה בכל מה שקרה חלק מהסיפור המופלא של התעוררות העם היהודי (והעולם) אל עצמו, אל מי שהוא באמת. להסיר את הפחד, להסיר את הצורך לחזק ולתדלק את הזהות שלנו באמצעות הסיפורים הכואבים של העבר שלנו.
וכן גם אני עוד רגע אקרא בהגדה ואומר "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך" ואציין את כל יתר התיאורים המשמחים על רכב פרעה ופרשיו שטבע בים, אבל אני העשה את זה עם חיוך של הומור, על משהו שמשמר תפיסה קצת ילדותית של העם שאני חלק ממנו, והכי חשוב אני אזכור, כל רגע אני אזכור, לשים את השנאה בצד, ולשים דגש על מופלאות הנס, ועל יציאת מצרים הפרטית שלי, שהרי "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו...", וזה לא "כאילו הוא יצא ממצרים", כי באמת מי שיסתכל על חיו, ימצא את מצרים ואת ים סוף שעליו לחצות בעזרת משהו מופשט שנמצא בפנים ובחוץ שהוא גדול ממנו. וכל הזמן אני גם זוכר את העובדה שהגויים האלה יכולים להיות גם אני (כי מי "זכה" לחוש בחמתו של האל יותר מאיתנו היהודים?!) שהם בעצם כל מי ששוכח לדעת את האל ומשלם על כך מחיר.
אם אהיה כנה, אודה שאם העם היהודי יחליט ביום מן הימים להסיר את הפסוק הזה ועוד כמה פסוקים נוטפים שנאה ושימחה לאיד, אל הגוי ואל האחר, אני לא אתנגד (ואגב, שמעתי אתמול את הרב בני לאו משיק הגדה מחודשת "רלוונטית יותר" כהגדרתו, אני לא אתפלא אם כמה מהפסוקים הללו כבר נעלמו ממנה). ולא, אני לא חושש שזו תחילת הדרך של אבדן זהותנו, כי ההגדרה שלנו כעם היא כה עמוקה וטבעית, וכשאתה זוכר מי אתה על דרך החיוב, אין כוח בעולם שיוכל למחוק אותך, כפי שלא ניתן למחוק את האמת.
ולא אני גם לא חושש שהשואה תחזור על עצמה שוב אם לא נזכיר אותה באופן בו אנו מזכירים היום. למעשה היא אכן תחזור אם נמשיך לציין אותה באופן בו אנו מציינים היום, אולי רק כמשהו דו צדדי... ולא, זה לא אומר שמעכשיו נלך עם פרחים בקנה ונתחיל לדמיין עם ג'ון לנון, שכולנו דומים, שאין גבולות ואין רוע ואין אדמה ואין דתות ואין גן עדן. לא, אני לא רוצה לשפוך את התינוק עם המים (כמו שעושה חלק מהציבור החילוני), אני רק רוצה לתת לו לגדול באמת, טהור וחדש מבלי כל הצלקות המדממות של העבר שאת חלקן הכואב באמת אנחנו אלה שיצרנו וממשיכים ליצור בתודעתנו, כפי שעושה ומגדיל לעשות, כחלק מתפיסת עולם סדורה, מרבית הציבור הדתי...
אנחנו כבר לא מסכנים וגם לא קורבנות, ואף פעם לא היינו. אם היינו זה רק בגלל שנפלנו קורבן לחוסר המודעות שלנו עצמנו. מי שהמוח שלו קופץ עכשיו בחימה ורוצה להוכיח שכן היינו, שעשו לנו עוול, שהיהודים הם רחמנים בני רחמנים והגויים הם אכזריים, שידע שכך בדיוק מזינים את גוף הכאב, כי כל עוד נתכחש לכוח שלנו ולאחריות שלנו על מה שקרה, כך נתמיד ונישאר בדרמה הילדותית של צודק ואשם ולעולם לא נוכל לסלוח.
ולא אני לא אומר עכשיו שהגויים הם צדיקים ובואו נפקיד את גורלנו בידם, אני לא אומר בכך לוותר על הכוח שלנו ולא מבקש בכך לעטות על עינינו משקפיים ורודות... חלק מהגויים בחלק מההיסטוריה אכן עשו לנו מעשים נוראיים ואל לנו לסמוך עליהם. אבל גם אל לנו לשנוא אותם, או לפחד מהם יותר מידי, או להעמיד אותם באור שלילי לגמרי, בעוד אנחנו עם של "רחמנים בני רחמנים" כמו שרבים מידידיי הדתיים נוטים לצטט בצדקנות. מעבר להכל חשוב שנזכור שהגויים הם בכלל לא העניין פה. כי כשהעם היהודי חי את מי שהוא, הוא מחזיק בעוצמה שלא ניתן לנצח אותה. ואני לא מבקש שנעלים את הכוח הזה, או נותר עליו, אני רק מבקש שנזכור שהכוח הזה הוא חלק מהמכלול של ההתגלמות הפיזית של המתנות הפנימיות שקיבלנו, ויש לו תכלית ותפקיד במילוי היעוד שלנו כלפי העולם ולא כדבר בפני עצמו (ע"ע "הנפש הבהמית" הנושאת את ה"נפש האלוהית" בספר התניה של חב"ד). כי רק אם נראה את העצמה שלנו כעם כחלק מתמונה רחבה, רק אם נלמד את המקום שלה במכלול של כל מה שבאנו להיות כאן, רק אז נדע גם להשתמש בה, אם נצטרך, באופן שמשקף את התכלית העמוקה שלה, ולא כעוד ביטוי של פחד שיצא מפרופורציה, ביטוי של גוף-כאב שמגיב בפאניקה להתנגשות עם גוף-כאב של עם אחר- אירני, פלסטינאי או גרמני, או כולם גם יחד. ולא אני לא מצפה מהם לעשות את אותו הדבר גם כן. אני לא צריך. צריך את זה רק מי שחושב, שהדברים שאני מבקש יובילו אותנו לחולשה ולשכחה. ומי שירד לסוף דעתי מבין כי בעצם הם יובילו בדיוק לתהליך ההפוך. וכן אני מצפה את זה קודם כל מהעם היהודי, נראה לי שאם נבין מה הוא אומר על עצמו, נבין כי זה גם מה שאנחנו מצפים מעצמנו. עם סגו... עם ש... טוב אני לא רוצה להיכנס לזה, למלכוד הזה של המילים שייקח אותי למראית העין של ההתנשאות והאדרה העצמית. עשינו את זה מספיק באלפי השנים שבעצם לא חיינו את זה. אני רוצה שנפסיק לומר את זה ונתחיל לחיות את זה, תהיו בטוחים שכשזה יקרה, כולם ישימו לב, ונראה לי גם שאיש לא יתנגד, אולי אפילו יבואו לכאן ללמוד. תשאלו את ירמיהו.
חג חרות שמח!
אייל יעקב שמיר
@
"כל עוד תאשימו אחרים, תמשיכו להזין את גוף הכאב במחשבותיכם ותישארו לכודים באגו שלכם. מבצע הפשעים בכדור הארץ הוא אחד ויחיד: חוסר המודעות האנושי. הבנה זו היא סליחה אמיתית. באמצעות הסליחה מתפוגגת זהות הקורבן שלכם ועוצמתכם האמיתית מתגלה- עוצמת הנוכחות.
במקום להאשים את החשכה, אתם מאפשרים לאור להיכנס."
Comentarios