אתמול חזרתי ממילואים. באותו בוקר, הבוקר האחרון לאימון, מצאנו את עצמנו חבורה של מילואימניקים מבוגרים באמצע אימון לש"ב- לוחמה בשטח בנוי, רצים ומזיעים ברחוב של עיר ערבית מדומה שנבנתה בצאלים במיוחד כדי לדמות שטח אויב אמתי.
לא היינו שם לבד, העיר גדולה ובכל רחוב כמעט התאמן כוח אחר. לאחר כמה שעות באחת הפסקות עברה לידנו קבוצה של לוחמים מאובזרים, כשהתקרבו ראינו שהם צעירים ממש, אולי חצי שנה בצבא. הם עברו ממש קרוב אלינו, ושועלי, הלוחם הוותיק של הפלוגה (שבשנה הזו כבר הגיע בהתנדבות) התחיל לצחוק ולדבר איתם. למרות שכולנו היינו שם לבושים מדים של צה"ל הניגוד לא יכול היה להיות גדול יותר, הם הולכים נחושים, זקופים, מאובזרים בשיא הקדמה הצהלית, ממושמעים כמו מכונות, עושים מה שאומרים להם, מדוגמים, ואילו אנחנו, עם שיער פרוע (או בלי שיער כבר), משקפי שמש, ציניים, מצ'וקמקים, עייפים, נשענים על הבתים.
כשעברה לידנו הקבוצה הגדולה ביותר אחד הלוחמים הצעירים שהביט בנו זרק לחבר'ה שלו משפט בגולנצ'יקית מדוברת—" חליאה לאלא, איזה עולם, איפה אנחנו ואיפה הם?!", ראיתי אותו ממש מתבונן בנו בקנאה כאילו הוא מביט למעלה ורואה אלים! ראיתי איך הוא עורג להיות שם גם, להיות כמונו. ראיתי אותם מעריצים אותנו וחשבתי לעצמי על האבסורד, רציתי לצעוק לו: "בן אדם, כל החיים עוד לפניך, השירות, הטיול, הלימודים, הנשים שעוד תפגוש, החלומות, ההפתעות, החוויות, האפשרויות, הכל פתוח. אתה צעיר, מתלהב, יפה, רזה, תמים, ואנחנו ציניים, עייפים כבר, קצת שחוקים מהחיים, הרבה מהאופציות סגורות, כל מה שלפניך אנחנו כבר עשינו, הרבה איבדנו כולל את הקוביות בבטן ואת השערות. אתה רוצה להיות כמונו, אבל אנחנו מקנאים בך! מה אתה יודע על החיים, על כדורים נגד דיכאון, על קשיי פרנסה, על אבדן זמן העצמי, על מחויבות ואחריות? ואיזה עצוב זה שאתה לא מבין עוד כמה שאתה חופשי..."
כשהם הלכו והתרחקו חשבתי על האבסורד הזה של החיים כל אחד מסתכל על האחר ומקנא, אנחנו אף פעם לא יודעים להעריך את גודל הרגע רק בדיעבד, כל הזמן רוצים להתקדם, לעבור הלאה, שיגמר כבר, ואז כשהחיים נגמרים ומסתכלים אחורה, פתאום מבינים כמה טוב היה לנו, כמה יפים היינו, כמה הכל עוד היה פתוח לפנינו, וכמה לא ראינו את זה.
זה המוח שלנו, המיינד שמתעתע ושולט ומקרין לנו פחדים, מתמקד בסבל ובמה שאין, במקום לחיות את היש. זה לא חייב להיות ככה, על זה מדברים כל המורים הרוחניים- "תחיה את הרגע, תסיר את הפחדים, אין מציאות אובייקטיבית, זה הכל בראש שלך". ובכל זאת זה כל כך קשה לבצע. אני מסתובב סביב ההבנה הזו כבר שנים, מאז שחוויתי ש"יום אסוני יכול להיות גם יום ששוני" שבאמת, אנחנו לא ממש יכולים לדעת מה טוב או רע עבורנו, שבכל רע יכולה להיות גלומה ההבטחה הגדולה ביותר, ובכל זאת כשהחיים מתחילים, קשה לזכור את זה. מרגיש שהגיל עוזר, שבגיל 40 זה ניהיה יותר קל, אולי אתה מבין שעברת כבר את החצי, שהזיקנה והמוות כבר מעבר לפינה, אז כשהחרב על הצוואר אין ברירה אלא להשתנות, אולי זו הבשלות שבאה עם הגיל, או שפשוט נמאס לי מעצמי, נמאס לדעת משהו ולא ליישם. ברור לי שבעוד 10 שנים אני אסתכל על עצמי היום וארגיש כמו שהרגשתי כלפי הטירון הזה- אחשוב איזה יפה הייתי, כמה טוב היה לי, וכמה עוד הכל היה לפני ולא ראיתי. ואם זה אכן מה שהולך להיות אז למה לא להתחיל לחיות את זה כבר מהיום?
Comments