top of page

המחבל האמיתי נמצא בתוך הראש שלנו

התקופה היא מבצע "צוק איתן" יום או ימיים לאחר הכניסה הקרקעית, אני ביום הראשון של מסע ישראלי השתלמות למורי שלח, יושב בתל סוכו (ליד בית שמש) במעגל ראשון עם כ 20 מורים שבאחד הימים אמורים להעביר בעצמם מסע כזה לתלמידיהם. זהו המעגל הראשון, בבוקר הראשון, יום "אני ועצמי", יום של מודעות עצמית. כל אחד מתבקש לספר על עצמו, אבל מאוד מתקשה. רבים מספרים על חברים שגויסו, על החששות שלהם מהמלחמה, ואפילו על מכר חייל שנהרג. אלה כאמור השעות הראשונות של המסע וזה רק הגיוני שהמשתתפים יהיו טרודים ממה שקורה במציאות החיצונית ולא בכאן ועכשיו, 'זה עוד יעבור להם', אני אומר לעצמי, עוד לא ממש קולט לאן כל המבצע הזה הולך. לקראת סוף היום אני שולח אותם לתרגיל בדד, פעילות בה כל אחד פורש לנקודה מרוחקת בטבע ונדרש להיות רק עם עצמו ועם מכתב בו שאלות עומק אישיות שהכנתי לו. כשהם חוזרים ומתחילים לדבר אני מבין לאכזבתי שחלקם לא ביצעו את המשימה, לא היו יכולים בגלל הלחץ והחרדה והמחשבות על המבצע, ואני מתקשה להבין את זה. המבצע הוא שם, רחוק, בקצה הארץ, ואנחנו כאן בטבע השקט והיפה, כבר יום שלם... "המחבלים האמיתיים נמצאים בתוך המוח שלנו", אני מוצא עצמי מצטט בפניהם גורו הודי שפעם שמעתי, "אנחנו כל הזמן עסוקים באויבים חיצוניים כשבעצם האויב האמיתי, מה שבאמת לוקח לנו את מיטב שנותינו, את הבריאות שלנו ואת האושר שלנו- אלה המחשבות שלנו, הדאגות, חוסר היכולת שלנו לחיות ולהיות בהווה", אני מפציר בהם והם שותקים... המעגל מסתיים ואני נושא בתוכי תפילה שמשהו מהיום הזה בכל זאת חדר והשפיע. אבל אז, כשהחושך יורד ואנחנו עולים לאוטובוס, יוצאים מהשטח ופתאום יש קליטה, מסתבר ש 13 לוחמי גולני נהרגו היום בשג'אעיה! מישהי באוטובוס מתחילה לבכות, ואני נזכר בדברים שאמרתי רק לפני שעה ולא יודע את נפשי. 'טעיתי! מסתבר לפעמים שהמחבלים נמצאים באמת גם בחוץ', אני חושב לעצמי ולא יודע איפה לקבור את עצמי.

ולמה אני כותב את זה היום? כי גם היום יש מחבל חיצוני, וירוס, שפוגע ואף הורג בנו. יש מעל 6000 חולים, וצריך "להישמר לנפשותינו, מאוד". המשפט הזה עלול לייצר חרדה, אבל מה שהוא אומר במובן הפרקטי זה שפשוט צריך לעקוב אחרי הנהלים ובו בזמן לזכור שמצד שני יש בישראל עכשיו ברגע זה, מעל 9 מיליון אנשים בריאים. וגם היום אני חושב שיותר מתמיד, האויב הראשוני והגדול ביותר נמצא בתוכנו, וזה לא הווירוס, אלא המוח שלנו- זה שגורר אותנו לחרדות גם כשאנחנו יושבים בבית ואין שום אויב מול עיינינו, ובעיקר בזמן שאין לנו מה לעשות בנידון פרט מלשבת בבית. חרדה, דאגה, לחץ ומתח מול מספרים שעולים על מסך החדשות לא יתרמו לנו דבר חוץ מלהחליש את מערכת החיסון שלנו ולהפוך אותנו פגיעים יותר. מצד שני הזמן הזה הוא זמן מעולה לפגוש את האויב הזה שבתוכנו ולהפוך אותו לידיד. כי המוח שלנו יכול להיות כלי מדהים שבמקום לקחת אותנו למצולות יכול להעלות אותנו לגבהים, הכל תלוי באיך משתמשים בו, ובמה מזינים אותו. דווקא היום כשנלקחה מאיתנו היכולת לברוח מעצמנו, זה הזמן לפגוש את עצמנו ולעשות שלום עם המחבל שהוא בעצם חבר, רק שאולי אף פעם לא היה לנו באמת זמן וכוח לפגוש אותו ולשמוע מה הוא באמת צריך בכדי להפוך לכזה.

הרגע הכל כך נדיר הזה, עוד שניה מאחורינו, כל התחזיות אומרות שחודש מהיום נהיה כבר הרבה מעבר לשיא וכולנו נחזור לשגרה, למרוץ, לחוסר הנחת והזמן. בואו ננצל אותו נכון, בסוף כמו תמיד כשזה יעבור, נסתכל אחורה ונתגעגע.


21 צפיות

Comments


bottom of page