"קבוצת הנחיה זו לא קבוצת וואטסאפ!"- (מבוסס על מקרה אמיתי) טיפים חשובים להנחיה

יום אני והקבוצה, מדריך מדבר איתם על "האנשים השקופים", מקריא את הקטע, נושא נאום חוצב להבות בזכות הרגישות לאחר, שואל שאלות, אבל התלמידים לא מתעוררים. הם נשארים בתדר נמוך של מעורבות ושיתוף. בצר לו, שהרי הוא זיהה בצדק שמשהו במעגל לא עובד, שולף המדריך קלף מנצח (האמת שיחק אותה!) ואומר להם- "כולם בבקשה להוריד את הראש ולעצום עיניים. אני אגיד משפט, כל מי שמסכים עם המשפט הזה מתבקש להרים את היד." התלמידים עוצמים עיניים, המדריך אומר, "כל מי שהמרגיש בקבוצה שהוא אדם שקוף, שירים יד". להפתעתי 4 תלמידים אמיצים מרימים ידיים. המדריך רואה אותם, מבקש מהחניכים לפתוח עיניים ואומר- "אני לא אגיד לכם מי, אבל כמה ילדים הרימו עכשיו את היד. יש לנו אנשים שמרגישים שקופים בקבוצה. זה מפריע לכם?" המשתתפים מתעלמים, המעגל עדיין ישן, לא מתרומם. המורה נושאת נאום חוצב להבות בכדי לזעזע אותם קצת, וזה עדיין לא עובד, אולי כן, כי פתאום באחד האגפים של המעגל תלמידה אחת מרימה יד ואומרת- "אני אחת מהתלמידות שהרימו את היד. אני זו שמרגישה שקופה בקבוצה." בדיוק אז מגיע גזלן! כמה תלמידים מצביעים עליו ומתחילים להתלהב ולצחוק ותשומת הלב של הרוב מופנה לכיוון. התלמידה ממשיכה באומץ- "והינה למשל מה שקורה כאן עכשיו זה בדיוק מה שהתכוונתי כשאמרתי שאני מרגישה שקופה".

במהלך שנת המסעות האחרונה, ראיתי מוטיב חוזר במעגלים בהקשר להנחיה ולכן החלטתי לכתוב את הדברים הבאים.

נחזור אל המקרה שלנו- המדריך מחזיר את תשומת לב כולם למעגל ושואל, "יש לעוד מישהו משהו להגיד?" ואז עוד 2-3 תלמידים מדברים דברי סרק כמו שהיה לכל אורך הדרך והמעגל ממשיך לנמנם. אני יושב שם ולא מאמין למה שאני רואה- תלמידה הפילה זה הרגע פצצה במעגל ואמרה באומץ שהיא מרגישה שקופה בכיתה, פעמיים! ואף אחד לא שם לב?! איך יכול להיות שהמדריך מתעלם?.. אני מנסה לחשוב אולי למדריך יש איזה מהלך נסתר שאני לא מבין. מחכה ומחכה ושום דבר לא קורה! במקביל רואה את התלמידה הולכת ודועכת תוך כדי שהוא המדריך חוזר ולוקח את המושכות וממשיך לדבר על "האנשים השקופים" שחיים בנינו ואנחנו לא רואים אותם בכלל! כמה אירוני?! אני חושב לעצמי ולא יכול עוד לשתוק, אני תופס את תשומת ליבו ומצביע לו עליה. הוא לא מבין. אני מחכה קצת הולך ויושב מאחוריה ומצביע לו עליה. הוא עדיין לא מבין. אני תוהה אולי הוא יודע משהו שאני לא יודע, ולכן הוא לא נותן לה לדבר. אח"כ כשהמעגל מסתיים אני מברר איתו את זה (אחרי שאני תופס ומדבר עם הנערה בצד ומחזק אותה על אומץ הלב והכנות) ומבין שהוא פשוט לא שם לב! כלומר הוא שמע את האמירה אבל לא הבין כמה היא משמעותית... וכאן אני מגיע לדגש הראשון שלי בנושא הנחיה- הנחיה זה לשים לב לאמירות משמעותיות ולהעצים אותן, לתת להן מקום, לעצור הכל ולדבר עליהן. זה התפקיד של המנחה. לא כל האמירות של תלמידים שוות ערך, יש אמירות שלא משרתות את הכיוון שאתה המדריך רוצה ללכת אליו, ויש אמירות שהן פשוט מילים ריקות ללא משמעות ולכן צריך לתת להן להישמע ופשוט להמשיך הלאה. אבל יש "פצצות", יש אמירות שהחשיבות שלהן לקבוצה ולדיון הרבה יותר גדולה מהאחרות, אמירות ש "לשמן בעצם התכנסנו" כמו האמירה הזו של התלמידה, ואז המנחה מחוייב לעצור ולהנכיח את הדבר הזה- לפנות לזה זמן, לתת לדברים תוקף, לבקש מהחניכה להסביר ולפרט יותר, לתת אח"כ לשקט להשתרר ולמילים לחלחל, ולמשתתפים האחרים להגיב לדברים (ומאוד הגיוני שהם יגיבו כי כשאמירה עוצמתית נאמרת היא נוגעת ומעוררת את כולם), ואם הם לא מגיבים (כי פתאום גזלן הסיח את דעתם, או שהם פשוט לא רוצים לצאת מאזור הנוחות שלהם), אז לדחוק אותם להגיב, לשאול משהו כמו, "שמעתם מה רוני אמרה עכשיו, מה דעתכם על זה?" ואם הם עדיין לא מתייחסים, אז לפנות ישירות לשני המפריעים שצחקו בדיוק כשהיא דיברה ולשאול אותם- "רמי ותם, שמעתם מה רוני אמרה עכשיו, הבנתם למה זה הפריע לה, הקשבתם בכלל למה שהיא אמרה, אתם מבינים שזה יכול לפגוע?" ומשם להמשיך, לשאול האם דבר כזה או כדומהו קורה לנו עוד בקבוצה? האם יש עוד מישהו שמרגיש ככה ורוצה לדבר? וכ"ו. כי האמירות האלה הן מה שעושה את המעגל, הם הדבר שאליו אנחנו מחכים כל הזמן. אם לא נדע לזהות אותן, אם לא נדע להנכיח אותן, המעגלים לא יתרוממו ויותר גרוע, נשדר לחניכים שכן נפתחים ומדברים דיברי טעם, שלא כדאי להיפתח כי מי שנפתח ומדבר, מתעלמים ממנו, שמי שמדבר עלול להיפגע.

מקרה שני- אנחנו בפרק קנדה, רגע לאחר סיום מעגל מרכזי אני והעם בארץ. מגיע אלי תלמיד מאחת הקבוצות שאיחרה בחצי שעה (!) ואומר לי- "אם הקבוצה שלנו היתה דפוקה, עכשיו היא באמת נהרסה. היה לנו ויכוח חבל על הזמן. תלמידים צעקו אחד על השני. בגלל התנ"ך"! אני מסתכל עליו, מחייך ואומר לו- "אז סוף סוף יצאתם מהאדישות שלכם, סוף סוף משהו נגע בכם". "לא, הקבוצה נהרסה", הוא מתעקש "אתה לא יודע איזה בלגן היה במעגל"... במהלך המסעות נתקלתי - שוב ושוב בתופעה מעניינת בה התלמידים טועים בפרשנות שלהם של מה שקורה במעגל והדבר משתק אותם. תלמיד יכול לומר משהו משמעותי למדריך, אבל אם תלמיד אחר, יתווכח איתו על כך, יענה לו קצת בקול תקיף יותר, אולי ירים קמעה את הקול- הם מרגישים שמשהו לא בסדר, שהם פוגעים אחד בשני. ראיתי יותר מידי קבוצות שחוששות להתווכח, בכל רגע בו המעגל קצת יוצא משליטה הם ממהרים להרגיע, לחשוב שמשהו לא טוב קורה. קבוצות שלא מבינות את תרבות המחלוקת, ששופטות את עצמן על תהליך מסעי טוב שקורה- דווקא כאשר יש מעגל חי וסוער, התלמידים מרגישים שמשהו לא בסדר. וכאן מגיע התפקיד שלנו המדריכים לשנות להם את הפרספקטיבה, להסיר מהם את השיפוטיות, להסביר שאם העצימות עולה במעגל, זה אומר שאכפת לנו, זה מאפשר להתעורר ולהתחדד. שמותר לא להסכים, שמותר להתווכח ואפילו טוב, כי באמצעות הוויכוח, בעזרת המחלוקת, כולנו מתחדדים ומבינים מי אנחנו ומה אנחנו חושבים ("שלי-שלי, שלך-שלך" המקום הנוח והשקט הזה הוא כאמור מידת סדום). כל עוד זה לשם שמיים, כל עוד לא מטיחים אחד בשני אמירות אישיות פוגעניות, הכל בסדר ואף רצוי. וכהוכחה אסיים עם הסיפור איתו התחלתי, להלן המילים שאמר המדריך של הקבוצה בסוף המסע, במעגל סיכום מדריכים- "זה משונה איך הדברים מתהפכים במסע. דווקא שני החניכים הכי בעייתיים שהיו לי, הם אלה שבסוף הכי נכנסו למסע ושינו את כל האווירה. זה קרה במעגל הזה של אני והעם בארץ, מעגל תנ"ך, שעליו אז באתי לדבר איתך. דווקא החניך הנגרר מבין השניים, זה שישב עד אותו הרגע תמיד מחוץ למעגלים, החל להגן על התנ"ך ופתח חזית מול כולם. וזה מה שהכניס אותו למסע. בעקבותיו גם החבר שלו הצטרף. וזה שינה להם ולכולם את כל המסע".

וזה מביא אותי למדריכים שלנו- אצל חלקם זיהיתי את אותו החשש. ראיתי מדריכים שרוצים כל הזמן לשלוט במעגל, שכאשר מתחיל איזה ויכוח בעקבות אמירה עוצמתית של תלמיד למשל על חיבור לארץ, או לתנך, או סתם על מצב הקבוצה, למשל ויכוח שנדלק סביב האמירה של תלמידה- "אני לא מרגישה בטוח בקבוצה הזו, כל הזמן קוטלים כאן אנשים", וכמה תלמידים אחרים מזדעקים כי הם מרגישים שהביקורת מופנית עליהם, ומתחילים לענות לה ומתחיל ויכוח, הם- המדריכים, מיד עוצרים את זה ומנסים למשמע את המעגל- לעצור את מי שרצה לענות ולהמשיך את הסבב כהלכתו, לפעמים אפילו בלי להתייחס לאמירה החשובה שנאמרה. ואז זה מיד מכבה את המעגל ואת החניכים.

וכאן אני רוצה לומר את הדגש האחרון שלי- הקושי והקסם בהנחיה זה שאין לנו שליטה על מה החניכים יגידו, מה יעניין אותם, מה ידליק אותם, מתי דיון יתלקח... כדי שהמעגל יהיה חי צריך לאפשר לו להיתנהל קצת מעצמו- לזהות מתי עולה משהו שמעניין את החניכים ולתת להם לדבר על זה- גם אם אנחנו באמצע סבב. למשל- מעגל שנכחתי בו, התנהל שם דיון על מצב הקבוצה. המדריך הציג את הבעיה- חוסר המעורבות של המשתתפים, אדישות, ואי הקשבה אחד לשני. חמישה תלמידים הרימו את היד וביקשו חמישה תלמידים הרימו את היד וביקשו לדבר. הראשון דיבר , השני דיבר השלישי אמר לדבר. הראשון דיבר , השני דיבר השלישי אמר משהו מאוד משמעותי שהסעיר את כולם, ופתאום עוד ארבעה רצו לענות לו. המדריך עצר אותם ונתן לרביעי שהיה בתור לדבר (על משהו שהיה כבר לפני 5 דקות ובכלל לא קשור לסערה שעכשיו). וזו טעות! כי לאחר שהוא דיבר והחמישי שהיה אחריו בתור דיבר, כל מי שרצה להתייחס לדברים הקודמים (של התלמיד השלישי שכאמור סוף סוף אמר דברים כנים ואמיצים) דעך ולכאורה לא היה רלוונטי, למרות שהוא הכי היה- לא סתם המעגל נדלק כשהתלמיד השלישי דיבר, האמירה שלו הייתה הכי משמעותית.הדרך הנכונה לנהל את זה הייתה לעצור את הסבב ופשוט לתת לדיון להתנהל סביב האמירה של החניך (השלישי), פשוט לתת לתלמידים שהגיבו, לענות לו. אם צריך והרוחות סוערות מידי ואף אחד לא מקשיב לשני וכולם מדברים בו זמנית, אז המדריך יכול קצת להתערב ולעשות סדר בדוברים. כמה זמן לתת לזה? פשוט להרגיש מתי העניין דועך, מתי הנושא מוצא, מתי תלמידים חוזרים על עצמם. רק אז לעצור, לעשות סיכום ביניים להדגיש אמירות משמעותיות של תלמידים, למקד ואז להמשיך- לתת לתלמיד שהיה אחריו בסבב המקורי (התלמיד הרביעי) להגיד את דבריו ולאחרים שבטח עוד יבואו אחריו (כי אחרי שהמעגל כבר התעורר ויצא מהאדישות שלו, כבר לא יהיה חסר מי שירצה לדבר ולרוב הם גם יגידו דברים יותר משמעותיים ממה שהתכוונו מלכתחילה, כי עכשיו נוצרה אווירה של מעורבות וכנות).

מחשבה פילוסופית לסיום-

אנחנו מדברים הרבה על השפעת המסכים על חיינו, וחשבתי שאולי במקרים האלה אותן תיארתי כאן יש ביטוי לכך. התלמידים שלנו מפחדים להתעמת ולדבר אחד עם השני במעגל כי הם הפנימו את הנורמות שבקבוצות הוואטסאפ . בוואטסאפ זה לא מכובד לענות ולהתווכח מול כולם- אם בקבוצת הוואטסאפ תלמיד אומר משהו, אז זה לא ראוי להתווכח איתו על המסך כאשר יש עוד 30 עדים אילמים "צופים מהטריבונה", שאנחנו לא רואים את הפנים שלהם ולא יודעים את עמדתם. אבל המעגל הוא לא קבוצת וואטסאפ! צריך להסביר לתלמידים את זה, שבמעגל כולם נוכחים, כולם רואים את כולם, ולכן מותר לענות, מותר להתווכח, זה חלק מהחוקים הראויים, בעצם זה מה שרצוי.

אחד המדריכים ששמע אותי אומר את זה אמר- "זה נותן לי רעיון בקבוצה שלי לעשות מעגל אחד שמתנהל כולו בוואטסאפ. התלמידים יושבים במעגל, עם טלפונים בידיים. אני משמיע את השיר "למה לא אוגנדה?", מסביר על מה השיר, אולי שומע כמה דעות אבל את השאלה המרכזית שלי אני שואל בוואטסאפ- כותב להם משהו כמו- "אז מה אתם אומרים, למה לא אוגנדה בעצם?" ומעכשיו כל הדיון מתנהל בוואטסאפ! זה מעניין לראות אם פתאום תלמידים שבכלל לא משתתפים ישמיעו את קולם, האם הדיון יהיה עמוק יותר, או שטחי והאם בכלל אפשר לשלוט על דיון כזה? (למשל באיזה שהוא שלב, המדריך בוחר את אחת הדעות המעניינות לוחץ עליה ועושה "חץ חוזר" ומתייחס עם שאלת המשך , ואז ממשיכים ממנה)

ניסוי שמסקרן לעשות (-: