top of page

פתרון הסכסוך בראי נפש האדם


פתרון הסכסוך- איך (באמת) עושים שלום עם העולם הערבי

(המאבק היהודי ערבי כביטוי להתנגשות בין מהויות שונות בנפש האדם)

אייל@שמיר 2001-2023


איך? איך מתחילים לומר את הדברים האלה שאני שומר בבטן כבר 25 שנה. שומר כי אני מפחד. ממשטרת המחשבות, מזה שיגידו שאני גזען. פוחד מתגובות של אנשים. מהתגובות שלכם. למרות שאני יודע. יודע בוודאות שיש בדברים האלה שכתובים כאן, את התשובה. את הפתרון לתעלומה שעם ישראל מחפש מזה יותר מ 70 שנה. ולמעשה פתרון שמחפש העולם כולו, פתרון לבעיה הערבית.

איך מתחילים? מתחילים מתוך זעם. מאתמול, כשפרצה מלחמת עזה אני רואה את התמונות וזועם. ולא מבין. ובוכה. ובא לי לשבור את הטלוויזיה, בא לי לצרוח, לזעוק על המחדל המטורף. איך זה קרה שוב? איך זה קרה? יום כיפור 2 בשנת 2023. רק שהפעם זה לא בתעלה רחוקה מאות ק"מ בתוך מדבר סיני. הפעם זה פה, שעה ורבע מתל אביב, מול כל היחידות, מול כל הטכנולוגיות הכי מפותחות, מול גדר של מיליארדים, מול חייל אוויר ומודיעין הכי חזקים בעולם. ובכל זאת זה קרה, שוב! ואת הנעשה אין להשיב. עוד 50 שנה של בכי, אבל, כאב ותחקירים אינסופיים. כי זה באמת בלתי נתפס.

ומתוך הזעם הזה, אני מקבל כוח, לכתוב לכם. בשם השליחות, להפסיק את הפארסה הזו, לנפץ את האשליה, את הבורות, את אי ההבנה, ובעיקר את השכול. אני יודע שאצטרך להיות חזק, 50 שנה התאמנתי לרגע הזה (כן נולדתי בדיוק במלחמה ההיא), את הידע היה לי כבר בשנת 2000 אבל את החוסן, לעמוד מולכם- כל טובי הלב הליברליים שמבקשים שלום מצד אחד, וכל הקיצוניים הפשטניים שרוצים מלחמת חורמה מצד שני ובטוחים, כמו לפני חורבן בית שני, שאלוהים עובד אצלם- את החוסן אולי יש לי רק עכשיו. אולי...

מתוך מראות החטופים, מתוך מראות של פני חיילים מרוטשים, מתוך קולות של אימהות ממררות בבכי, מתוך זקנים שמוסעים בקלנועיות לתוך עזה, ומתוך בכי הבנות שלנו ששם, מתוך פניו של אבי שחזר מהמלחמה ההיא אדם אחר, אני משכנע את עצמי שאין לי ברירה, שאני עושה את זה בשביל הילדים שלי, עושה את זה בשבילכם, עושה את זה כי אני לא יכול עוד לשמור בבטן.


הלוואי שתקשיבו, הלוואי ותמצאו אמת בדברים, הלוואי שיום אחד נצליח ליישם. כי הגיע הזמן. גדשה הסאה.


בספר פו הדוב

יש קטע בו פו וחבריו מאבדים את הדרך ביער. הם מנסים למצוא את דרכם, אבל לשווא- פעם אחר פעם הם מגלים שהלכו במעגלים והגיעו לאותו המקום האבוד בלב היער.

כשהם ממש על סף ייאוש, פתאום מעלה פו הדוב רעיון-

"אם כל פעם כשניסינו למצוא את דרכנו, בעצם איבדנו אותה. בואו פשוט נעשה את ההפך. בואו ננסה לאבד את הדרך, לעשות משהו שלא חשבנו עליו עד כה, משהו שעד עכשיו לא נראה לנו הגיוני, ואז אולי נמצא אותה".


והם כמובן עושים את זה ונחלצים מהיער.


אני מציע לכם


לאבד את הדרך


שאלת המחיר

הדברים שאני עומד לומר הם הפתרון שמעבר לימין ושמאל, הם נקודת האמצע שמכילה ניגודים שלכאורה לא מסתדרים יחד. כפי שאני מקווה להראות, אין כמעט מחיר ליישום הדברים, חוץ משינוי של הנחות היסוד דרכן אנו מנתחים את המציאות. כלומר, באופן הפעולה הזה אין טיפה אחת של סבל, אין מלחמה, אין עקירה של ישובים ואין ניצול של הכוח שלנו על הערבים כדי לקחת מהם מה ששייך להם. ומצד שני יש בו אפשרות להרמוניה, להפסקת ההרג והסבל, להשגת הדבר הזה שכולנו נכספים לו- השלום והביטחון. אבל... כמו כל דבר יקר בעולם- יש לזה מחיר.


כן אני יודע שאני עומד לחטוף אש משני הכיוונים, שכל צד יראה בעיקר את המחיר שהוא צריך לשלם, שאף צד לא יהיה מרוצה לגמרי, וזו אגב ההוכחה לפשרה אמיתית וברת קיימא.


תמיד כשאדם לא מצליח להשיג משהו שהוא מאוד רוצה בחייו (זוגיות, כסף, פרסום) אני שולח אותו לחפש את המחיר- את מה שהוא לא מוכן לשלם כדי להשיג רצונו. וגם כאן, אתם הולכים להבין את המחיר. לטעמי הוא זעיר אל מול הרווח- שלום אמיתי ולא חלומות של אשליה. אם לא תבינו היום, תבינו עוד 10 שנים, כי אין לנו ברירה אחרת. יש צדדים בעם ישראל שהשלימו עם העובדה שעל חרבנו נחיה, שצריך להתרגל למצב מלחמה תמידית, כי "אין פרטנר", ויש צדדים שעדיין מסרבים לקבל את המציאות וממשיכים ללחוץ על "הפתרון המדיני", על אשליית "שטחים תמורת שלום". לדעתי בתוך תוכם שני הצדדים יודעים שזה לא הפתרון- העם היהודי לא בנוי למלחמת נצח, וגם לא יהיה מוכן לעוד התנתקות/גירוש מגוש קטיף שלא יצא ממנה כלום (לבטח אחרי מלחמת השבת השחורה).


כן, מזה שלושה עשורים בערך, עם ישראל מבולבל- כל התפיסות שהיו לנו על מה שצריך לעשות בכדי שיהיה שלום, קרסו בזה אחר זה. אנשים מרגישים שניסינו כבר את הכל וכלום לא עבד. אבל עוד לא עשינו את הכל. אתם עומדים לקרוא ניתוח מציאות שקורא תיגר על הנחות היסוד הבסיסיות של תרבות המערב- הנחות יסוד מוטעות שהן מבחינתי בסיס חוסר היכולת שלנו לפתור את המצב. "שינוי אמונות" זה לכאורה דבר פשוט. אבל באופן מפתיע גיליתי שרוב בני האדם יהיו מוכנים לשלם כל מחיר אפילו של הרג וסבל ולו רק שלא יצטרכו להודות בטעות ולשנות את האמונות שלהם. אבל זה מה שאני בא לבקש מכם היום, זה המחיר. מחיר השלום.


אתם, שאמרתם שאתם מוכנים לעשות כל דבר בכדי להפסיק את ההרג המיותר הזה, הדברים האלה הם בשבילכם.


"לא נוכל לפתור בעיות באמצעות אותה צורת חשיבה שהשתמשנו בה כשיצרנו אותן." אלברט איינשטיין


נבואה משנת 1998: היום בו נוציא את כל אמצעי הנשק מכל מדינות ערב

בשנים 2002- 1992 כשכולנו חזינו בקריסת תהליך השלום ותהינו שוב ושוב- "איך זה יכול להיות, שדווקא כאשר הושטנו יד לשלום והיינו מוכנים לשלם עבור זה מחיר יקר- קיבלנו מלחמה?!" בדיוק באותן השנים קראתי ספר תקשור נבואי פורץ דרך, שאחד המשפטים המסכמים בו היו- "יגיע יום בעתיד בו העולם הליברלי יצא בפעולה כוללת להוציא את כל אמצעי הנשק והמלחמה מכל מדינות ערב". אני זוכר שקראתי את הדברים ולא האמנתי. 'מה צריך לקרות בעולם בכדי שדבר כזה יתקיים?" תהיתי בפליאה, "מה הערבים יעשו שיצדיק פעולה שנוגדת את כל תפיסת חופש הביטוי והשוויון של העולם המערבי?" הייתי בטוח שזו תהיה בטח מלחמה גרעינית- שהם לבטח יזרקו איזו פצצה עלינו, או על ארצות הברית ויגרמו כזה נזק עד שלא תהיה ברירה (ותכלס אם לא נתעורר היום, בעוד 10 שנים זה מה שיקרה). עברו יותר מעשרים שנה מאז, אבל בשנים האחרונות אני מבין שטעיתי, לא בנו הם יפגעו כל כך, אלא בעצמם! הנזק הגדול ביותר שהם יעשו, זה שישכנע את העולם לצאת למהלך הזה, יהיה נזק עצמי- היום כל מי שרואה את המצב בסוריה, בעזה, בעירק, בלבנון ובכל מקום בעצם בו הערבים מנהלים את ענייני המדינה שלהם בעצמם, כבר מבין את זה. (הפסקה הספציפית הזו נכתבה בשנת 2016, 7 שנים לפני מלחמת השבת השחורה של עזה). ואני רוצה להדגיש מיד על ההתחלה לכל מי שהולך לתקוף אותי משמאל, ההתנהלות שלנו כיום כלפי מדינות ערב היא התנהלות לא מוסרית. במהלך השנים האחרונות נטבחו מעל חצי מיליון בני אדם בסוריה (חצי מיליון נשים וילדים ואנשים תמימים. חצי מיליון! אתם קולטים את המספר?) ועוד 11 מיליון נפצעו או הפכו פליטים. והעולם המערבי, כולל אנחנו- מדינה שרק לפני לא הרבה זמן התרעמה על אדישות העולם לטבח שנעשה בה עצמה, שתקנו. והשתיקה הזו מלווה אותנו כלפי כל מדינות ערב "העצמאיות" באשר הן. אנחנו נותנים להן לפגוע באזרחים שלהם, להטיל מורא, להכניס לבתי כלא ללא משפט, לענות מתנגדי משטר, לרצוח, לעשות פיגועים עם מאות הרוגים, לפגוע בלהט"בים, לסחור בנשים, ולא ממש אכפת לנו. עד שזה מגיע לחצר האחורית שלנו. וזו תפיסת עולם הכי לא הומנית שיש.


וגם עכשיו, אחרי האסון הבלתי נתפס הזה של "השבת השחורה", כשהדם יתקרר, יתחילו כל מיני דיבורים על סוגים שונים של שלום שכבר ניסינו- על שתי מדינות ("הינה עובדה אחרי האסון של מלחמת יום כיפור הגיע השלום עם מצריים", יתחילו פרשנים לומר), על טרנספר, על שמצריים, סעודיה ואירופה ידאגו להם, על זה שכולם נאצים וצריך להשמיד את כולם. כל הפתרונות האלה הן נחלת העבר- חלקם כבר ניסינו, על חלקם אנחנו יכולים להמשיך לפנטז (העם היהודי לא יכול להעלות אנשים למשאיות, או להשמיד את כולם. זה לא הטבע שלו), שום דבר מזה לא יקרה.


כדי להבין את הסכסוך צריך להבין את נפש האדם, שבעצם יוצרת אותו ולשם אני עומד לקחת אתכם בפרק הבא.


מה שאתה רואה שחור, אני רואה לבן (האם תיתכן מציאות לא שוויונית)

לב הסכסוך ואי היכולת למצוא לו פתרון נובעים כי שני הצדדים מדברים בשפה שונה לחלוטין ובעלי טבע מנוגד. יש את השיר הזה שנקרה- "ניצוץ האהבה" בו היוצרים דקלון ואהוד בנאי שרים "מה שאתה רואה שחור אני רואה לבן, מה שבשבילך שלום, לי הוא מלחמה", אז זה בדיוק זה! פשוט, נכון? כולם מסכימים, כולנו יודעים שאנחנו שונים- לא חושבים אותו הדבר, לא נראים אותו הדבר ולא מדברים אותו הדבר. ועם זאת תכף תראו שמה שאנחנו יודעים בהגיון, מאוד קשה לנו להכיל במציאות. ולמה?


כי הדבר הזה במבחן המציאות ניתקל עם אמונת יסוד בסיסית של התרבות עליה גדלנו והיא "כל בני האדם שווים זה לזה"- גם זו אמת, נכון? גם לזה כולנו מסכימים. אבל הדבר הזה נכון חלקית. אמנם כל בני האדם שווים זה לזה בזכות לחיות ובזכות לאושר, אבל הם לא שווים זה לזה ביכולות שלהם, בבגרות שלהם, בתפיסות העולם שלהם, בפרשנות שהם נותנים למציאות... הדבר הזה מורגש על ידי כל אחד מאיתנו שחי בזוגיות- כמה פעמים אמרת משהו וגילית שבת הזוג שלך הבינה אותו אחרת לגמרי? זה פשוט להבין את זה כשמדובר בבני זוג, כמובן שלפתור את זה, זה הרבה יותר קשה. אבל עדיין זה אפשרי- מדברים, מלבנים את הדברים, לומדים להתפשר, לומדים לראות את הדברים מהעיניים של האחר. אבל בסופו של דבר מבינים אחד את השני והכל נעשה על אותו מישור של שוויון- לפעמים אתה צודק ולפעמים היא צודקת. חחח, אבא שלי היה אומר פה ש"תמיד היא צודקת...". אבל בואו נדבר רגע ברצינות, מה קורה במציאות שהיא לא שוויונית? מה קורה כאשר יש צד אחד שב 90% מהפעמים רואה את הדברים ומתנהל בתוכם בדרך יותר צודקת, הרמונית ונכונה אם אפשר לומר, מאשר הצד השני? והאם בכלל יש כזו מציאות?


ישנן שתי דוגמאות במציאות שאנו מכירים שרלוונטיות לנושא שלנו- ואת הקישור לנושא הסכסוך עם העולם הערבי אני אעשה ברשותכם בהמשך. (וכן, אני עושה כאן משחק מקדים, זה קריטי על מנת להבין באמת את הסוגייה. אתם לא מצפים שתקבלו פתרון לבעיה הכי גדולה של העולם בפוסט בפייסבוק, נכון?).

הדוגמא הראשונה (למציאות לא שוויונית) היא מחייהם של אנשים בוגרים והיא נוגעת לעניין הנתינה והאופן השונה בו בני אדם מפרשים אותה. תורת הקבלה מחלקת את בני האדם לשני סוגים מרכזיים בנושא הזה:

הסוג הראשון הוא-"מקבל – נעשה עניו"- אדם שכאשר מעניקים לו הוא מתמלא ענווה והכרת תודה והערכה כלפי זה שנתן לו, ונהיה מתון יותר, מוקיר יותר ונכון לשתף איתו פעולה.


הסוג השני הוא בדיוק הפוך- "מקבל- גבה ליבו"- זה אדם שמתנהל בדיוק הפוך עם מי שנתן לו. הוא נהפך לגאוותן, מרגיש שמגיע לו עוד, רואה את האדם שנתן לו כחלש, כניתן לניצול ולכן גם פחות מעריך אותו. אני מניח שאם נתבונן במציאות חיינו, ניווכח שלפחות פעם אחת בעבר נתקלנו באנשים כאלה, שדווקא הנתינה שלנו להם גרמה להם להתנהג ההפך ממה שציפינו- להיות גאוותנים ויהירים, לראות אותנו כחלשים ולהרגיש כלפינו עליונות וזלזול.


הדוגמא השנייה, והיא יותר קלה להבנה כי כולנו מכירים אותה די טוב ואפילו מתמודדים איתה יום יום היא- הילדים שלנו. באופן טבעי ומתוך ההיגיון וניסיון חיינו אנחנו יודעים כי לרוב, אנחנו ההורים, נדע טוב יותר מה טוב ונכון עבורם. מהילדים שלנו אנחנו לא מצפים שיהיו כמונו ולתפיסות העולם ולהתנהגות הלא תמיד בוגרת שלהם יש לנו סבלנות. למשל- אם הילד של השכן בגן נתן נשיכה לבן שלך כי הוא לקח לו צעצוע, אתה לא תתפלא יותר מידי, אתה תלך לגננת ואולי להורים שלו ותבקש מהם לטפל בזה, אבל אתה גם תבין את זה, זה לא יפתיע אותך יותר מידי. למה? כי אתה ממש רואה בעיניים שהילד שונה ממך פיזית ונפשית, כי אתה יודע שהוא עוד בשלבי התפתחות ראשוניים, כי הוא רק ילד... אבל מה היה קורה אם השכן בעצמו היה נותן לך נשיכה כי בדיוק נדחפת לפניו בחניה? אז היית פחות סבלני, הרבה יותר מופתע ולא מקבל זאת בעליל. סביר להניח שהוא היה מסיים את היום בבית המעצר.


לא סתם אני מתעכב כאן על דוגמת הילדים והמבוגרים. כפי שתראו עוד רגע- יש לעניין הזה משמעות גדולה לנושא סביבו התכנסנו.


"לכל בעיה יש פתרון, שאם לא כן – לא הייתה בעיה"- אלברט איינשטיין


חובת ההכללה

אני רוצה רגע לתאר בהכללה מציאות ותפיסת מציאות של ילדים- ושוב כוכבית הערה- אני יודע שאני מכליל, אני יודע שלא כל הילדים ככה, ובכל זאת כאשר מדברים על קבוצות ויחס לקבוצות חייבים לעשות הכללה, אחרת אי אפשר לנקוט בדרך פעולה. במיוחד כאשר דרך הפעולה הזו נכונה ל 90% מהפריטים באותה הקבוצה. וכאן שוב אני קורא תיגר על אמונת בסיס בתרבות המערבית- אשר מסרבת להגדיר ולאפיין קבוצות ומתעקשת לבחון כל אדם לגופו. מצד אחד הכל נכון- כל אחד מאיתנו עולם ומלואו וראוי לקבל יחס ישיר ואישי כלפי מעשיו שלו- אבל כשמדובר בעמים, בקבוצות, אז חייבים לעשות הכללה. ובמילים פשוטות וישירות אומר ש- אם 99% מכלל מתאבדי הטרור בעולם הם ערבים מוסלמים- אני חושב שאפשר להתייחס אליהם כקבוצה ולא להכליל את כלל האנושות איתם. אומנם לכל בני האדם יש יכולת להתפוצץ בבתי קפה, אבל רק המוסלמים הערבים בוחרים בה. אני חושב שזה מעיד משהו מאפיין על הקבוצה הזו. ולא, זה לא אומר שעכשיו יש להתייחס לכל ערבי כאל מתאבד פוטנציאלי, אבל בהחלט כשאתה בא לשאת ולתת מולם כקבוצה, כעם, זה משהו שאתה צריך לקחת בחשבון, שהרי שלום ותהליכים מדיניים עושים מול כלל הקבוצה ולא עם פרטים, ולבטח אם הקבוצה הספציפית הזו (הקבוצה הקיצונית שתומכת באלימות) היא גם קבוצת המנהיגים של אותו העם... אבל רגע, אני מקדים את המאוחר. אני רוצה לחזור לקבוצה שכאמור, באופן טבעי אנחנו כן מוכנים לקבל את השוני המהותי שלה- הילדים. ורוצה רגע לתאר כמה מהמאפיינים המכלילים את הקבוצה הזו. ואל תדאגו יש לזה פואנטה הנוגעת לעניינינו, עוד מעט תבינו.

אז הנה כמה מאפיינים של מציאות הילדים השונה מזו של מבוגרים (בדרך כלל):


מאפייני הנפש הילדית

מאפיין ראשון- הדומיננטיות של המוח הרגשי

הילד (יותר מהמבוגר) נשלט על ידי הרגשות שלו, אם הוא כועס- הוא צועק, אם הוא רוצה משהו- הוא לוקח, אם הוא מתוסכל- הוא בוכה. המנגנון הזה של דחיית סיפוקים, המוכר לכולנו מעולם המבוגרים של- לעצור רגע, להתבונן על מה שאתה רוצה ועל הרגש שלך ואז לעשות בחירה מושכלת ונשלטת על האופן בו תממש את הרצון הזה, פחות מפותח אצלם.


והנקודה הזו של עליונות המוח הרגשי על המוח השכלי, של השתלטות הרגשות על ההכרה, היא נקודת המוצא של כל ההיבטים האחרים שאני רוצה להציג כאן- בזכות המציאות הרגשית העוצמתית הזו הילדים גם פחות מחושבים, פחות מתכננים לעתיד, פחות דוחים סיפוקים. מצד שני יש לזה גם יתרונות רבים- ילדים הם ספונטניים יותר, הם פשוט חיים את החיים, בלי חשבון, בלי לחשב או לחשוב יותר מידי. כשהם אוהבים, או שמחים, או משחקים, הם עושים את זה עד הסוף ובחדווה עצומה, לא כמונו עם המוח המוסרי, השליטה המוגזמת והדאגות מהעתיד, שכל הזמן "גוזלים לנו" את ההווה.


מאפיין שני- העדר גבולות

אלמנט נוסף המאפיין את מציאות הילדים הוא העדר גבולות.

ילדים צריכים גבולות ולכן מהסיבה הזו בדיוק אחד מאבני היסוד של גידול ילדים הוא שימת גבולות. כל פסיכולוג ילדים יאמר לך שאם אתה רוצה לגדל ילד בריא בנפשו, שלא פוגע בעצמו ובאחרים, אז אתה חייב לשים לו גבולות. למה? כי הוא לא יודע לשים אותם לעצמו בעצמו. וכאמור אנחנו גם לא מצפים ממנו לזה. למה? כי אנחנו יודעים שבשלב ההתפתחות בו הילד נמצא היכולת שלו לדחות סיפוקים מיידיים, שעלולים לפגוע בו לטווח הרחוק, היא מוגבלת. לא כי הוא רע, אלא כי פשוט הוא עדיין לא פיתח את היכולת הזו. זה לא בטבע שלו.


מאפיין שלישי- חיים בסתירות פנימיות, לא לוקחים אחריות

האלמנט הזה מתלבש על נושא הגבולות והופך אותו למסובך עוד יותר. כל מי שנכנע פעם לרצונו של הילד ונתן לו לעשות משהו שהוא ממש ביקש אבל לא היה לטובתו, גילה אח"כ בתדהמה, כי כאשר הגיע זמן ההשלכות והמחיר, הילד לא האשים את עצמו, אלא אותך- "למה נתת לי לעשות את זה?"- הוא ימחה כלפיך במידה ולמשל אתה מנסה להעיר אותו בבוקר לאחר שנישאר ער עד שעה מאוחרת. זה שהוא עצמו התחנן בפניך שתאפשר לו להישאר ער, זה לא העניין בכלל, בתוך תוכו הוא מצפה ממך שתעצור אותו ולא תיתן לו את זה. כשתנסה להסביר לו בהגיון שבעצם הקשבת לו ולרצונו, שזה הוא שביקש את החופש הזה ואתה פשוט נענית לרצונו, הוא יסתכל עליך במבט של "על מי אתה עובד? הרי ידעת שזה לא יעשה לי טוב". ואתם יודעים מה, הוא גם צודק, אם נביט על עצמנו בכנות, נגלה שלא את טובתו של הילד חיפשנו, אלא את השקט שלנו עצמנו- למי יש כוח עכשיו לקחת ממנו את מה שהוא רוצה ולהתמודד עם הצעקות, הבכי, התקפי הזעם והמניפולציות? למי יש כוח לחנך? בוא פשוט ניתן לו מה שהוא רוצה ונוכל להמשיך במרוץ החיים לעוד מבט במסך.


מאפיין רביעי- מאמינים בשקרים של עצמם

ומתוך כך יש עוד היבט ילדי לא הכי חיובי, וזה היכולת של ילדים לשקר ולהאמין בשקרים של עצמם, או אפילו לא להיות מודעים לשקר. כאיש חינוך אני נתקל לא אחת בילדים שכל הזמן מפריעים, כל הזמן מדברים, מתנהגים בבריונות וכשאתה מעיר להם הם מתרעמים- "מה אתה רוצה ממני, לא עשיתי כלום". לא משנה כמה תוכיח אותו ותראה לו, הילד יידבק בעמדתו ויעמוד על זה שאתה עושה לו עוול ומפלה אותו. והוא עושה את זה בשכנוע פנימי כל כך גדול, עד שאתה מתחיל לפקפק בעצמך ובמה שראית. הילד מצליח לעשות את זה כי הוא באמת מאמין בזה. כי יש הפרדה בין המוח הרגשי למוח השכלי. כי כשילד עונה לך הוא מדבר מתוך המוח השכלי, ושם הוא באמת לא התכוון, או אפילו לא היה מודע ולכן בלב שלם ותמים הוא רואה עצמו זכאי, אם כי בתכלס הוא שקרן, כי הוא אכן עשה את הדברים.


"ילדים הם אגואיסטים לחלוטין" זיגמונד פרוייד


אז נסכם סיכום ביניים, מאפייני הילדים שסרקנו עד כה: נשלטים על ידי הרגשות, זקוקים לגבולות חיצוניים, חיים בסתירות פנימיות, מאמינים בשקרים של עצמם, ולא לוקחים אחריות.


מאפיין חמישי- הערצת כוח

ילדים ברובם מעריכים כוח ומזלזלים בחולשה- אם אתה רך איתם מידי, מוותר, נותן גם כשלא מגיע להם- זה לא יעשה להם טוב. הם נמנים עם הסוג של "מקבל- ליבו גבה". מסוג האנשים שמפרשים נתינה ללא גבול- כחולשה. בטח כאשר לא מגיע להם. האמת ככה זה כולנו- כל מי שהיה בזוגיות עם אדם שרק נתן לנו תוך כדי ויתור מוחלט על עצמו, גילה שבסוף לא הערכנו אותו. זה לא בגלל שאנחנו רעים, אלא בגלל שזו הדרך הלא מודעת של המציאות לדחוק את האדם לאהוב קודם כל את עצמו, להזכיר שאדם שלא אוהב את עצמו, שלא עומד על הגבולות שלו, שלא יצפה שאחרים יאהבו אותו.


מאפיין שישי- אכזריות

לא פשוט לומר את זה אבל כולנו מכירים וחווינו את זה בילדותינו- אכזריותם של ילדים... אכזריות שיכולה להיות חסרת גבולות וחסרת מעצורים- בהטלת חרם, באמירת דברים קשים, בעלבונות, בארס, בללכת עד הסוף עם השנאה והאלימות, באי המסוגלות לראות את הדברים דרך העיניים של האחר, אפילו לא קצת. אני זוכר פעמים בילדותי בהן הצקתי לאח הקטן שלי, לא היו לי גבולות או מעצורים, הייתי כאילו תחת איזה טראנס של התנהגות, ששום ביקורת, ספקות, או מוסר לא היו יכולים לחדור.


מאפיין שביעי- חסרי מיקוד פנימי

ילדים לא יודעים להבדיל בין טוב לרע. הרבה פעמים הם גם לא יודעים מה הם מרגישים כלפי משהו. ועל מנת לדעת, הם מסתכלים על ההורים שלהם, או על המבוגר האחראי ומפנימים את האמונות והרגשות שלו. ולכן אם ההורה לחוץ גם הילד יהיה לחוץ, אם ההורה קיצוני, גם הילד יהיה. ולכן ילדים יכולים להיות גם רעים מאוד. כי עוד אין להם מערכת ערכית שתגיד להם שמה שהם עושים זה רע. את זה ההורים שלהם צריכים לעשות.


מאפיין שמיני- הבריון שולט

ילדים מתקשים לשתף פעולה (גם מתוך קשיים בתקשורת, אבל גם לשם ההרס לשמו)- כחלק מעבודתי אני מדריך תחום שנקרא באנגלית O.D.T, זה תחום מוכר בהעצמת קבוצות, בו ניתנות לקבוצת אנשים כל מיני משימות ואתגרים והם צריכים על ידי תקשורת ושיתוף פעולה לבצע אותם באופן מיטבי. יש למשל פעילות קלאסית עם חבל שנקראת "חבל שב קום" בו כל המשתתפים אוחזים בחבל במעגל וצריכים על ידי תיכנון ותזמון להישען אחורה ולהגיע לאיזון. זה לא מסובך, אבל לא כולם מצליחים בזה, לחלק מהקבוצות ייקח קצת זמן של ניסוי וטעיה עד שיצליחו. מה שמעניין הוא שכשאני מעביר את הפעילות הזו לילדים בגילאים 7-14 תמיד קורה אותו הדבר- הם פשוט הורסים את זה! בהתחלה בגלל הרעש ואי ההקשבה ואח"כ כי תמיד יש קבוצה של ילדים שמושכים בכוונה, שמכשילים את המשימה בכוונה, שעושים ממנה בדיחה על חשבון אחרים, שהמוטיבציה שמניעה אותם היא ההרס ולא ההצלחה. והדבר הזה חוזר כל הזמן, כמעט עם כל קבוצות הילדים בגילאים הללו. ומה שעוד יותר מעניין שלילדים האחרים אין כל יכולת לעצור אותם. אמנם זה נכון שדבר כזה יכול לקרות גם עם מבוגרים- שקבוצת מיעוט תנסה להרוס, אבל במידה וזה קורה, מה שבטוח יקרה רגע לאחר מכן, זה שתתעורר פעולת נגד- שתעלה מולם קבוצה אחרת, חזקה וגדולה יותר, של אנשים שכן רוצים להצליח במשימה ופשוט תשים לזה סוף ותגרום להם להתיישר. כי ככה זה אצל מבוגרים, הרוב תמיד שולט במיעוט. הרוב תמיד חזק יותר. הבעיה היא שאצל ילדים הדבר הזה אף פעם לא קורה! בקרב ילדים קבוצת המיעוט של ההרס היא זו שקובעת את הטון ואף פעם לא יעצרו אותה. אצל ילדים, כמעט תמיד מיעוט בריוני ומטיל אימה שולט ברוב מפוחד ומשותק. אלא אם כן יש מבוגר בסביבה...


מאפיין תשיעי- דמיון מפותח, חיים בעולם הדמיון.

הילד חי בעולם הדמיון. הוא יכול לשבת עם עצמו שעות ולדמיין עולמות שונים. הוא יכול לומר לכם שיש לו טירה עם דרקון, או חבר (דמיוני) שהוא רק שלו, או כלב אמיתי (שהוא בעצם בובה), והוא באמת מאמין בזה. אצל חלק מהילדים עולם הדמיון הרבה יותר מפותח מעולם המציאות וגם הרבה יותר מציאותי. ילד יכול להתפאר בפני חבריו בתיאורים מפליגים על מה שיש לו, וכמה אבא שלו חזק, והילדים האחרים יאמינו בזה, כי כל דבר שנאמר ילדים רואים באופן ויזואלי מאוד, חי, צבעוני. תזכרו בעצמכם בסרטים שראיתם כילדים שטלטלו אתכם, בצבעים העזים שהיה להכל, בריחות... הכל היה יותר חזק, מוחשי, קרוב ואמיתי. גם הסיוטים...


זהו, אלה המאפיינים המרכזיים שאני רוצה לציין כאן, כל הדברים האלה אגב נובעים בעיקר מאותו הבדל בסיסי איתו התחלתי- הדומיננטיות של הרגש על פני השכל. זאת בניגוד למה שקורה במהלך תהליך ההתבגרות בו הרגש מתמתן ואת השליטה מקבל החלק המודע, המחושב, הלוקח בחשבון גם גורמים נוספים כמו ניסיון חיים, מוסר, ערכים, ובני אדם נוספים.


ולמה אני מספר לכם את כל זה?


כי לב הסכסוך, לב אי ההבנה, לב כל הבעיות שקורות היום ותמיד עם העולם הערבי נובעות מזה שלמרבית הערבים יש בגרות רגשית של ילדים! הערבים הם בעצם סוג של ילדים בגוף של מבוגרים. או במילים אחרות- מנוהלים על ידי הצד הרגשי שלהם ומופעלים על ידו, עם פחות יכולת בקרה ושליטה של ההיגיון.


רוצים הוכחות? בבקשה. בואו נעבור על כלל המאפיינים שתיארתי ונראה כיצד הם מקבלים ביטוי במציאות-


הדמיון בין המציאות הערבית למציאות הילדית- ההוכחות במציאות כי הערבים נשלטים על ידי המוח הרגשי

אחד הסימנים לבגרות היא היכולת לוותר על דבר שאתה רוצה, למרות שבכוח אתה יכול לקבל אותו- לא סתם אני מתחיל עם הדוגמה הזו. היא אולי הבולטת ביותר מכולן. שימו לב שבכל מדינות ערב יש דיקטטורה. בכולן שולט הכוח. בכולן במקום בו ניסו לכונן דמוקרטיה זה נכשל. לנו, אנשי המערב, שלטון הרוב שמוכרע על ידי פתק בקלפי זו התנהלות שבאה טבעי, אבל תחשבו כמה בגרות הדמוקרטיה דורשת- להסכים להתפשר לרצון של האחר למרות שהוא כנגד רצונך, לא לנהוג בשחיתות ובכוחניות (ביום הבחירות) למרות שאתה יכול. לוותר כלפי שילטון הרוב כי זה מה שצודק ונכון לעשות (שכלית). למרות שאם זה היה על פי חוקי הג'ונגל בהם החזק שולט וליצרים ולרגשות אין סייג, אז היית יכול לכפות את רצונך על הרוב, במידה ואתה מלך, או קצין בכיר או קבוצה דתית אלימה (כמו שקורה בכל מדינות ערב...).


מעריצים כוח- רוב המנהיגים הקיימים כיום ולאורך ההיסטוריה בעולם הערבי הם מנהיגים אכזריים ומטילי מורא, אם במראה שלהם (שימו לב על החזות של סדאם חוסיין, איסמעיל הניה, קדאפי, נסראללה) ואם במעשים (אסד, שניראה כמו לפלף אבל לא מהסס לרצוח את עמו). והעם שלהם מקבל את זה! באופן אבסורדי ההמון הערבי מקבל את העובדה שמיעוט חזק, אכזרי ומושחת שולט בו. זוכרים את ה"חבל שב קום"- ילדים הם הקבוצה היחידה המשלימה עם זה שמיעוט הורס לרוב את ההצלחה. ילדים הם הקבוצה היחידה שלא מצליחה להתאגד ולהביס מיעוט אלים למרות שהם הרוב.


שימו לב גם לדת האסלאם, קודם כל לייצוג שלה על ידי חצי הסהר, הירח שהוא הסמל המובהק לרגשות המשתנים תדיר וגם אגב משפיע עליהם כפי שכבר הוכח מחקרית. הבחינו בדרך בה הדת הזו מתנהלת, לעונשים האכזריים שהיא מטילה, ליחס למי שחורג מהשורה, לאופן בו מתנהלות התפילות, לסגנון הדיבור...


למשל הכריעה עד הריצפה שהמוסלמים כורעים כשהם מתפללים, זו פעולה שמסמלת הכנעה מוחלטת. בעוד שאנחנו עומדים זקוף, שהאל שלנו דורש מאיתנו התעלות כשאנחנו מתפללים אליו (הוא לא דואג שיגבה ליבנו אם נעמוד זקוף- ההפך, הוא יודע שככל שנרגיש אהובים וזקופים יותר, ככה נהיה בהתאמה גם יותר בהודיה, וברוך, ובכניעה כלפיו וכלפי הטוב.) בדיוק ההפך זה איתם. "מקבל- גבה ליבו", זוכרים? ללא הדרישה להכנעה המוחלטת הזו כלפי אל כוחני ואכזר, הם לא היו מעריכים אותו ולא מקיימים את מצוותיו.


האכזריות- אחרי השבת השחורה של 7.10.23 כבר לא צריך להכביר במילים ותיאורים. למרות שחשוב להדגיש, זה לא קרה רק שם, זה קרה כל הזמן והרבה לפני. בשנת 2000 ראיתי יחד איתכם את המראה הזה שייחרט כאחת הטראומות הגדולות שלנו מאז קום המדינה- הלינץ' ברמאללה. אני זוכר את החרדה והכאב שפקדו אותי לנוכח התמונות הבלתי נתפסות של ההמון הצוהל, עם הידיים מגואלות בדם, ואת מראה החיילים שנזרקים מהחלון. מי היה מאמין שזה יהיה רק הפרומו... כן, את העונשים שהם מבצעים למי שהם רואים כבוגדים, אי אפשר בכלל לתאר. תראו מה הם עושים לאויבים שלהם, הגופות שהם משחיתים, עריפת הראשים, שיטות של עינויים שאני לא יכול לכתוב בכלל כלפי הומוסקסואלים, מתנגדי משטר, בעלי דת שונה. היחס לבעלי חיים (לכו תראו איך נראים כלבים בעולם הערבי). זה זועק לנו מהאדמה, בצבעים ובקולות ומכל מקום, הם הרבה יותר אכזריים מאיתנו, בהרג שלהם יש אלמנט של הנאה, סוג של טראנס.


בעלי דמיון מפותח- כולנו שמענו על "סיפורי אלף לילה ולילה". על תרבות הגוזמאות הערבית, בה חבורה של גברים ערבים יושבים ביחד וכל אחד מפליג בסיפורי גבורה על חיו ומעלליו. אין שום משמעות האם הדבר הזה אמיתי או לא, כולם נשאבים עימו לתוך הסיפור באמונה מלאה. הערבי (כמו הילד) נותן משמעות רבה יותר לעולם הדמיון והרגש החליפי מאשר לעולם המציאות. לכן עד היום הם יכולים לציין את מלחמת יום הכיפורים כניצחון מזהיר שלהם. בעולם הרגש הם אכן הצליחו להטיל עלינו מורא, פחד ואבל גדול, ולכן זהו ניצחון. בעולם התודעה הם אכן ניצחו. זה שבעולם הריאלי הגענו כמעט עד דמשק וקהיר, זה חסר משמעות בעיניהם.


לניתוק הזה מהמציאות יש כמובן גם מחיר. אחד היתרונות הגדולים שהיו לנו מאז קום הציונות במלחמות מול הערבים הייתה העובדה שהערבים לא נלחמים בלילה. הערבים מפחדים מהלילה. ולמה? כי בלילה המוח והדמיון עובדים שעות נוספות- בלילה כל צל הופך לרוח רפאים וכל רשרוש עלים נעים ברוח- לשד ושטן. בלילה גם הרגשות משתוללים, מועצמים, הלילה הוא ממלכתו של הירח, של הדמיון... ולעם שגם באור יום נשלט על ידי רגשותיו, הדבר האחרון שהוא צריך זה להכניס עצמו למציאות בהם הדברים האלה מועצמים עוד יותר.


אגב השילוב של שני הגורמים האלה- הדמיון המפותח והאכזריות, עמדו לטובתנו לאורך כל מלחמות ישראל ובעיקר במלחמת העצמאות בה עשרות אלפים מהם ברחו מרצונם מבתיהם. הם ברחו כי הם דמיינו מה היהודים יעשו להם אחרי שהם ינצחו, הם היו בטוחים שנשחט את כולם, כמו שהם היו עושים אם היו במקומנו, הם ראו בעיני רוחם ממש תיאורים פלסטיים של המחיר שישלמו. נו טוב, הרי כל אחד רואה מתוך מציאות חייו... היום הם כבר קצת מבינים שאנחנו לא כאלה, שלא נעשה בהם לא לינץ' ולא פרהוד ולא נתעלל בגופות שלהם, ולכן הם כבר לא בורחים לשום מקום, גם כשהם מובסים. הדבר ההזוי בכל זה הוא שהם מפרשים את זה לא ככוח שלנו, אלא כחולשה. בהיגיון ההפוך שלהם הם חושבים לעצמם משהו כמו- "אם היהודים יצאו מלבנון ויצאו מעזה, ובמקום להכניע אותי עד הסוף הם עוד מעבירים לי כסף ומבקשים ממני שלום, אם למרות שהם חזקים, הם נותנים לי, במקום לקחת- כנראה שהם חלשים מאוד ומפוחדים וזו סיבה מספיק טובה לתקוף אותם". את מה שאנחנו תופסים כנאורות הם רואים כרפיון וטיפשות. את מה שאנחנו רואים ככוח הם רואים כחולשה. ומלחמת לבנון השנייה, עליית החמאס בעזה (אשר התרחשו דווקא אחרי שיצאנו משם ונתנו להם את מבוקשם), הסובלנות העצומה שגילנו מול ההפגנות שהיו מול גדר הגבול (אותה הם ניצלו), הוראות הפתיחה באש המחמירות, הסיוע שנתנו לעזה (שנוצל נגדנו), הם דוגמאות טובות לכך.


מתקשים לשתף פעולה, חושבים רק על עצמם- היום כל חוקרי מלחמות ישראל מודים בזה, הסיבה שצבא כל כך קטן ולא מיומן הצליח לנצח במלחמת העצמאות צבאות אדירים ומיומנים מאיתנו הייתה כי ידענו לשתף פעולה, כי ידענו להתאחד סביב מטרה ומנהיג ולהפעיל ריכוזי מאמץ (למשל סביב ירושלים) ותוכניות לטווח ארוך, שמתקבלות מתוך ראיה קבוצתית ולא סקטוריאלית. מה שהערבים לא מצליחים לעשות עד היום. בתש"ח את הערבי שהתגורר באשקלון לא עניין שבן עמו בירושלים נתון תחת התקפה ולכן הוא לא בא לעזור לו ובסוף גם שילם מחיר בעצמו, וזאת בניגוד לעם היהודי שמרגיש הזדהות ומוכן לשלם עליה מחיר עבור כל יהודי באשר הוא, ובמקרה הזה של שחרור ירושלים הצליח לרכז את כל הכוחות ולנצח. והערבים אגב מודעים לזה. כל שליט כריזמטי מנאצר ועד סדאם חוסיין, נסראללה ודאעש, חלמו את חלום "מדינת האסלאם הגדולה", פנו להמונים בעולם הערבי כולו ואמרו- "אם רק נצליח להתאחד בכל מדינות האסלאם ולצעוד יחד, אף כוח לא יצליח לעצור אותנו". אבל הם מעולם לא הצליחו לעשות את זה, כי קשה כאמור להתעלות מעל הטבע של עצמך.


עוד דבר קטן ומאוד בולט, תנו מבט בכפרים ובערים שלהם ותראו דבר מופלא- הבתים שלהם הרבה יותר גדולים ומפוארים משלנו, אבל הרחובות?... הבית עצמו טירת פאר של עושר מופלג ושלושה מפלסים מוקפים בחומה, אבל תצא רגע מהטירה המוזהבת הזו, תפתח דלת אל הרחוב והגעת לשכונות העוני המוזנחות ביותר. ויש לזה הגיון כמובן, היגיון של ילדים- לעצמי אני עושה גן עדן, אבל כשזה מגיע לוויתור ושיתוף פעולה עם האחר, כשזה מגיע לזה שאני צריך לוותר על חלק מההון שלי בכדי לסלול כבישים, או להקים מערכת חינוך לרווחת הכלל- זה לא, מה אני פראייר?!



הפכפכים וחסרי סנטר- נראה לעיתים שאין לערבים בעיה לשקר, או יותר נכון להתנהג כלפי דבר שעשו, כאילו אין סיכוי שהם עשו אותו ולהיות מאוד משוכנעים ומשכנעים בזה.


כמו כל מי שנשלט ע"י הרגשות שלו יודע, שרגש הוא משהו עוצמתי מאוד, אבל גם משתנה תדיר. אשתך יכולה לומר לך יום אחד שהיא שונאת אותך, ויום אחרי לאהוב אותך. היא לא משקרת, פשוט מה שהיא מרגישה היום, זה לא מה שהיא הרגישה אתמול. ואצל הערבים זה כאילו הוסר מהם הדיבוק, ולכן הם לא אחראיים למעשיהם, כאילו הם פעלו תחת טראנס ועכשיו כשהם יצאו ממנו, הם לא ממש מודעים למה שהם עשו. ולכן לתפיסתם זה לא שהם שיקרו, הם באמת לא עשו את זה. זה הרגש עשה. זה מישהו אחר שהיה נתון תחת הצפה רגשית עשה (ושלא תבינו לא נכון, אני לא מסיר מהם אחריות, אני רק מתאר כיצד הם רואים את זה). כל זה מתעצם כאשר השקר מסייע לאינטרס שלהם להשיג את מה שהם רוצים, בדיוק כמו ילד שיעשה הכל כדי להשיג את מבוקשו. ולכן כמה ימים אחרי הטבח בעוטף הם התחילו להכחיש את מעשיהם באופן גורף ויעיל מאוד, עד שחלק גדול מהעולם התחיל להאמין להם. ומכוון שאין להם סנטר פנימי. מכיוון שהם תלויים במישהו אחר שיגיד להם אם מה שעשו הוא טוב או רע, אז קודם, כשהם ישבו מול איסמעיל הניה ששלח אותם לבצע זוועות הם חשבו שזה טוב, אבל עכשיו כשהם יושבים מול חוקר שב"כ יהודי, הם מתחילים להפנים את הערכים שלו ולהרגיש שאולי זה רע.


"ערבים הם אגואיסטים לחלוטין: הם מרגישים את הצרכים שלהם בחוזקה ויחפשו אחרי כל דרך להרגיע אותם במיידי".

זיגמונד פרוייד כתב את זה על ילדים, אבל תעשו שינוי למילה "ערבים" ותבינו למה קל להם כל כך לשקר.


הדבר הזה שונה מאוד מאנשים שפועלים מתוך השכל, שמחזיקים אידיאולוגיה, שלא משנה מה קורה, ואיך הוא מרגיש, הוא דבק בה בכל מחיר ואפילו מתגאה. (ראו ראיונות מצולמים עם הרוצח יגאל עמיר)


ובסוף בסוף- אי לקיחת האחריות. בסוף הם תמיד יאשימו אותנו, את הכיבוש, את משטרת ישראל, את הצבא, את האחר, ויתנהלו עם סתירות פנימיות לא ברורות. בשנים האחרונות ראינו את זה היטב בקרב ערביי ישראל שהתלוננו כי המשטרה נותנת להם יחס מפלה וכוחני ובו בזמן גם מחו על כך שהיא לא מפעילה מספיק כוח וסמכות כלפי הפשיעה הגואה, הרציחות, הנהגים הפרועים וכלי הנשק הלא חוקיים. אבל בואו נעשה ניסוי, נניח שמשטרת ישראל כן הייתה מפעילה כוח- למשל אם מחר משטרת ישראל מחליטה לצאת במאבק חורמה בשני הגורמים האלה, להיכנס בכוחות מוגברים לכפרים ולערים, להטיל קנסות כבדים על עברייני תנועה, להחרים רישיונות נהיגה למשתוללים, ולעצור את כל מי שיורה ברחוב, להיכנס בכוח למוקדי הערים ולהוציא את כל הנשק הבלתי חוקי- אני מבטיח לכם שעוד באותו היום היינו שומעים קול זעקה כולל מכל המגזר הערבי שיתפוס את דמות הקורבן ויאשים אותנו באכזריות, באפליה ובחוסר צדק.

אי לקיחת אחריות, סתירות פנימיות, האשמת האחר, תחושת קורבן- כל הסממנים לאדם חסר בגרות, אדם בלתי צפוי שאי אפשר לסמוך עליו, ושקשה מאוד להתנהל מולו. אדם שנעדיף להתרחק ממנו. רק שכאן, הגורל המתעתע שם אותנו איתו בתוך אותו הבית. כאן אין לנו ברירה.


"רוב האנשים לא באמת רוצים חופש, בגלל שחופש מערב אחריות. ורוב האנשים מפחדים מאחריות מאוד." זיגמונד פרוייד


ונעבור לפרקטיקה- איך עושים איתם שלום?

אם המציאות של האומה הערבית זהה למציאותם של ילדים, הרי שצריך להתנהל איתם כמו שאנחנו מתנהלים עם הילדים שלנו- באהבה ובגבולות- אתה לא נותן לילד שלך נשק. אתה לא נותן לו לנהל את עצמו, אתה עוזר לו להתנהל, אתה לא נותן לו לנהל את התקציב שלו בעצמו, אתה לא בונה על זה שיפתח ערכים, אתה מנחיל לו ערכים, אתה בעצמך דואג לו למערכת חינוך עם ערכים של סובלנות, דחיית סיפוקים, שיתוף פעולה, וקבלת האחר. שאחרת יהיה מה שקורה עכשיו- מערכת חינוך של שנאה, שימוש לא נכון בנשק, שלטון של מיעוט חזק ואכזר, שחיתות ודאגה רק ליושבים בעמדות הכוח, כאוס, אכזריות, עזה וסוריה, ועירק ודאעש...

אני יודע, אנחנו מאוד רוצים שהם ינהלו את עצמם, מאוד מאמינים בזה, רוצים לתת להם זכויות וחופש, אבל אני מצטער זה לא אפשרי! ולשם כך אביא עוד דוגמא קצרה- במהלך חלק משנותיי כאיש חינוך הייתי מדריך נעורים באחד הקיבוצים. במסגרת תפקידי קיבלתי מנדט ותקציב מההורים בכדי להפעיל מועדון ולארגן לנערים פעילויות אחר הצהריים. כמנהל הייתי צריך להשתמש בתקציב הזה בחכמה, להחליט כמה ועל מה אני מוציא את הכסף, לבחור פעילויות חינוכיות לרווחת כולם. אבל מה היה קורה אם יום אחד ההורים והמבוגרים של אותו הישוב היו אומרים- "למה אנחנו צריכים לנהל את זה? בוא ניתן לילדים/נערים לנהל את עצמם, בוא נעביר להם את הכסף והם ישתמשו בו כראות עיניהם". זה נשמע טוב נכון? אבל מה שהיה קורה אם היינו מסירים את ידינו מהעניין, היה שבסוף כמה ילדים כוחניים ואלימים היו לוקחים את כל התקציב לעצמם, קונים לעצמם ולחברים שלהם ארטיקים ואלכוהול, ואחרי שהיה נגמר, הם היו במקרה הטוב באים בטענות להורים שלהם ובמקרה הרע פורצים למחסן האוכל והציוד של הישוב, כדי לקחת עוד, כי נגמר. זה בדיוק מה שעשה אדון יאסר ערפאת בשנות ה 90 עם התקציבים העצומים שניתנו לו ע"י האירופאים בעקבות הסכמי אוסלו, זה בדיוק מה שעשה החמאס בעזה. הם קיבלו תקציבים מטורפים, הם היו יכולים להפוך את עזה לגן עדן, להשקיע בתשתיות ובחינוך ובתיירות, אבל למה להם? כאנשים שמעדיפים סיפוק מיידי, כמיעוט שיש לו את הכוח ויכול לעשות מה שבא לו, למה לא לקחת את הכל לעצמך, והשאר שיישרף! או שיותר עדיף, פשוט להאשים בזה את הכיבוש ואת מדינת ישראל.


ולסיכום:


שלב ראשון- לקחת שליטה

אם אנחנו רוצים שלום וביטחון, אין לנו ברירה אלא לנהל את המאבקים שלהם נגד הכוחות הקיצוניים שבתוכם. ואני מתכוון כאן למלחמת חורמה, בלי היסוסים, עם כל הכוח שיש לנו. בלי טיפה של מוסר מזויף ועם מינימום מחיר עבור חיילנו. למשל אם הם ישתמשו בתמימים שבתוכם כבמגן אנושי, או כמו בימים אלה בעזה- הימים הראשונים של מלחמת עזה 7.10.23, בהם חמאס מנע מתושבים לרדת דרומה על מנת להשתמש בהם כמגן אנושי- אז לא נמצמץ, לא נגביל את העוצמה שלנו, גם במחיר הרוגים רבים אצלם. נכון זה יהיה כואב אבל לפעמים אין ברירה. כוונותינו טובות, אבל מי שינצל את זה על מנת להעמיד אותנו עם הגב לקיר, נאלץ להיות גם נחושים, כי אם לא נאהב את עצמנו קודם, נפסיד. כלומר בדרך לקחת שליטה על העולם הערבי, לא ניתן לאף חייל שלנו למות רק בגלל שרצינו להיות מוסריים. שימו לב איך זה עובד לחמאס בעזה, לא משנה כמה נזק הם גורמים לתושבים שלהם, אף אחד בציבור הערבי לא מוחה. וזה בדיוק האבסורד של ההיגיון ההפוך לפיו הם פועלים, כלומר ברגע שנפעל באלימות, יהיו דווקא פחות הרוגים, גם לאויב. כי כפי שכבר ציינתי קודם- מה שאנחנו רואים שחור הם רואים לבן. כשהאויב יפגוש בנחישות האכזרית שלנו, זה דווקא יגרום לו לעצור. כדברי חז"ל- "כל המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים". אבל בינתיים בגלל הגישה ההפוכה (המערבית ליברלית) בה אנו נוקטים, נרצחים מיליוני ערבים חפים מפשע ע"י ערבים עצמם, בכל רחבי העולם. בגלל הגישה הזו אנחנו עצמנו נאלצנו להרוג בעזה עשרות אלפי אזרחים תמימים, וזו לצערי רק ההתחלה. כי כפי שאמרתי, הגישה הזו של סובלנות, הכלה ותקינות פוליטית היא גישה אנטי מוסרית שמביאה להרג ורצח של מיליוני אנשים חפים מפשע ברחבי העולם, והגיע הזמן לשים לה סוף.


שלב שני- לנהל אותם

ואחרי שניקח שליטה, השלב השני שנצטרך לעשות על מנת לזכות (ולזכות גם אותם) בשלום וביטחון הוא לנהל אותם, או לפחות לעזור להם באופן מאוד מאוד פעיל לנהל את עצמם. וזה לא כל כך נורא, אמנם נלקחים מהם כמה מזכויות הבסיס של עמים עצמאיים, אבל בתמורה הם מקבלים חיים, ורווחה, וצדק, ושלום וגם חופש- חופש להתנהל ללא פחד ולהיות הם עצמם, ובעצם את כל אותם הדברים שהעצמאות הייתה אמורה להעניק להם, אם היו יודעים להתנהל איתה בבגרות. זה נכון, בהתחלה הם לא יקבלו את זה. הם יתמרמרו ויזעקו, אבל רק בהתחלה, כמו שילד זועק כשאתה לוקח לו את המשחק ואומר לו לחלוק עם החבר. אבל בסוף, והסוף לא ייקח הרבה זמן, הם יבינו. אם נעשה את זה באהבה, ומתוך דאגה אמיתית. אם נדע לשים גבולות תקיפים היכן שצריך, ובו זמנית לתת באהבה וביד רחבה למי שמגיע- כמו שאנחנו עושים עם הילדים שלנו, זה יעבוד.


שלב שלישי- התקווה בחינוך

זה יעבוד כי בסופו של דבר הרגש מתועל באמצעות השכל והאמונות. במערכת הזו שאני מדבר עליה אנחנו בראש ובראשונה לוקחים אחריות מלאה על מערכת החינוך של העולם הערבי. ילדים שילמדו הומניזם, קבלת האחר, סבלנות, נתינה, דחיית סיפוקים עדינות, דמוקרטיה, וגם אסלאם (בפרשנות ההומנית שלו. כי אנחנו לא באים לשנות להם את הדת או את התרבות שלהם), יוכלו כשיתבגרו, לתעל את הרגשות שלהם לשם. זה לא יבטיח מאה אחוז הצלחה, אבל תהיה לזה הצלחה, ראו את מרבית ערביי ישראל.

בקיצור התקווה הגדולה היא בחינוך, אבל על מנת שתהיה בו תקווה אנחנו חייבים לקחת עליו אחריות ולא להפקיר אותו בידי גורמים אסלאמיים קיצוניים. וכדי לעשות זאת אין לנו ברירה אלא בכוח. לפחות בהתחלה.


להאמין בטוב שלהם

ועוד משהו קטן חשוב- אני רוצה להזכיר כי מרבית העולם הערבי הם אנשים עם פוטנציאל טוב, אזרחים שרק רוצים לחיות את חייהם בשלום. הסיבה המרכזית שהם הגיעו לאן שהגיעו היא רק בגלל שאין בידיהם את הכוח להשפיע (כאמור הבעיה במדינות ערב היא שתמיד מיעוט כוחני, אלים, ומטיל מורא שולט על הרוב). ולכן, בזמן שאנחנו שמים להם גבולות ולוקחים חלק פעיל בניהול שלהם, אנחנו צריכים להאמין שהם יכולים, להאמין בטוב שלהם, לראות אותם בעין טובה. כי מרבית הערבים באמת לא רעים, הם פשוט קורבן של שילוב בין מבנה נפשי רגשי ומערכות חינוך דתיות ואלימות שחברו יחד ויצרו מכונות רצח. זה יכול להיות גם אחרת. הפוך לגמרי. צריך להבין שהמוח הרגשי הרבה יותר מועד להשפעה מהמוח השכלי. הרגש הוא כמו נהר שוצף הזורם לאן שנקיק הסלעים מוביל אותו (הסלעים הם האמונות בהן חונכנו להאמין). אם (בנוסף לגבולות תקיפים) גם נראה אותם בטוב, אם הם יראו בעיניים שלנו שאנחנו מאמינים בהם, הם גם יהיו טובים, בדיוק כמו הילדים שלנו.


אמנות החזקת ההפכים.

ואנחנו חייבים לזכור את זה, לזכור להתנהג בטוב, באמונה ובשוויון הזדמנויות אזרחי, לערבים שבחרו בדרך הטוב. כי אם מתוך מצב המוות והאימה שנכפה עלינו מאויבנו בעזה ובלבנון, נתחיל עכשיו לחשוד בכל ערבי ישראל- ברוקח, ברופא, ובמנקה ששלובים בחיינו ועושים עבודתם נאמנה, אזי אנחנו בעצמנו נדרדר אותם למטה ונגרום להם באמת להפוך לאויבנו.


אני לא סותר את עצמי. אני מבקש מכם להכיל ניגודים. בדיוק כמו בכיתה שיש בה תלמידים טובי לב ותלמידים בריונים. התלמידים העדינים לא אמורים לשלם את מחיר התלמידים הכוחניים, ההפך, אנחנו אמורים להעצים אותם ולהעלות אותם על נס. רק לא לצפות שהם ישלטו בכיתה ויובילו אותה לדרך הטובה, כי זה כאמור לא אפשרי בקרב עולמות הילדים. את זה אנחנו, המבוגר האחראי חייב לעשות.


וזה המחיר הפרקטי הגדול של מה שאני מבקש מכם- אני יודע, לכאורה יותר קל לעזוב את עזה לנפשה מאשר לעזור לה להתנהל, יותר קל לתת להם כסף ולזרוק עליהם את האחריות על העוני והשחיתות, מאשר להיכנס לשם ולבנות תשתיות ראויות, יותר קל להתהדר בעקרונות מערביים מתייפייפים ומנותקים מהמציאות ולומר שהם שווים לנו, כי אם הם שווים אז האחריות היא שלהם ואם אנחנו מצליחים, אז גם הם יכולים ואם הם נכשלים, אז זו הבעיה שלהם. אבל כמו שאתה לא אומר את זה לילד שלך, אז אתה לא יכול להגיד את זה להם. וכמו שאם תעשה את זה עם הילד שלך זה יחזור אליך בהפוכה, ככה גם איתם. רק שכאן התשלום הוא בדם. ולא, אל תצפו שהאום, או אירופה יעשו את זה במקומנו, כי אין להם את הכישורים, ואין להם את המוטיבציה, ואין להם את ההבנה ובעיקר כי מדובר כאן בעבודה קשה מאוד (שלחלק ממנה יש גם מחיר דמים), שאף אחד לא יהיה מוכן לעשות אותה פרט למי שאין לו ברירה כי "הילד" חי לו בתוך הבית.


זהו, זו המשוכה הפיזית, הכלכלית, הפרקטית שעלינו לעבור. המשוכה השנייה שהיא בעצם העמוקה יותר והקשה יותר היא דווקא זו המחשבתית התיאורטית- של לקבל ערכים של עולם שחלקנו חונך לבוז לו- ערכי העולם היהודי:


התנגשות בין ערכים- הפתרון נמצא בהבדלה היהודית

אנחנו חיים היום בעולם בו מסרבים להכיר בשוני מהותי בן מינים ובין עמים- גדלנו תחת האקסיומה שהדבר הזה הוא הרשע בהתגלמותו. ויש לזה סיבה- במשך עידנים השתמש האדם ובעיקר הגבר הלבן בהנחה הזו בכדי להשמיד עמים (אותם ראה כנחותים. למשל האינדיאנים באמריקה, והאבוריג'ינים באוסטרליה.), או לנצל נשים (אותם ראו כחלשות ופחותות ערך), אז הלכנו לקיצוניות השנייה- לפיה הכל שווה, הכל דומה, אין הבדלים וכל מי שאומר אחרת, הוא גזען מהסוג הגרוע ביותר. ולנו העם היהודי - נראה כאילו ההיסטוריה סיפרה בדיחה אכזרית במיוחד- כיצד דווקא העם שהכי סבל מגזענות לכל אורך הדורות יכול לבוא ולטעון משהו כמו-גזעני, להגיד שבערבים כקבוצה אתנית, יש שוני מהותי הגורם להם להתנהל באופן לא בוגר מול המציאות? זה באמת קשה, לכאורה בלתי אפשרי אפילו. אבל זה אפשרי. זה אפשרי קודם כל כי זו האמת, והיא כאמור זועקת לנו וגובה מחיר דמים, וזה אפשרי גם כי בעוד שעמים אחרים לקחו את רעיון ההבדלים בין עמים להרס וניצול, אנחנו ניקח את זה לנתינה, לבניה ולשלום. אנחנו לא נהרוג אף אחד (פרט לאחוז הקטן הבעייתי שמונע מאידיאולוגיה של רצח ושואף למשוך את כולם איתו. איתם לא תהיה לנו ברירה אלא לנהוג בעוצמה אכזרית וחסרת פשרות), ולא ננשל אף אחד ולא ננצל אף אחד, אלא בדיוק הפוך- אנחנו נקריב זמן, כסף ואת מיטב מרצנו ואהבתנו וחוכמתנו בכדי להנחיל הרמוניה ושלום למי שהכי זקוק לזה ולא יודע לעשות את זה בעצמו, לא רק עבורנו, אלא גם עבורו. כי הפשע הגדול ביותר היום כלפי העולם הערבי הוא לתת להם את החופש.


לאהוב את עצמנו ולהאמין בטוב כוונותינו- המבחן הגדול של עם ישראל

אני מודה, יש כאן אתגר עצום- אתגר המחייב אותנו לנטוש את חלק מהערכים של העולם המערבי לטובת ערכי היהדות. זה יאלץ אותנו לקחת אחריות על האחר, לוותר על המרוץ להצלחה עבור עצמנו ולעזור לחלש מאיתנו, זה יחייב אותנו להיות מוסריים באמת ולוותר קצת על השפע שלנו בכדי לדאוג לגר ולחלש ובעיקר יגמול אותנו מעבודת האלילים עבור "אל הכלכלה" שהביא אותנו לקנות אשליה של שקט בכסף. כן, בטווח הקצר יהיה לזה מחיר כלכלי, אבל בטווח הארוך שלום אזורי יביא לשגשוג אדיר, וייתן לנו את מה שבאמת יביא מרגוע לנפשנו, יחזיר לנו את הערך שעם ישראל לא יכול לחיות בלעדיו- ולא, זה לא הכסף, זו המשמעות. המהלך הזה הוא תחילתה של מצוות "תיקון עולם", שעם ישראל מצווה בה.

וברמה היותר עמוקה זה יחייב אותנו לאהוב את עצמנו, לעמוד מול העולם ולהגיד את האמת שלנו, ואולי קודם כל לעמוד מול עצמנו ולהודות בייחוד שלנו, להודות שיש הבדל, שאולי גם אנחנו חס ושלום באמת קצת שונים מעמים אחרים, והרי אנחנו באמת שונים והעולם יודע את זה (רק שמפחד לומר), וגם אנחנו יודעים את זה (וגם על כך ההיסטוריה האנושית וההישגים של עמנו מעידים כבר אלפי שנים, אבל לא נכנס לזה עכשיו).


יש כאן מבחן של הכרה עצמית ואהבה עצמית. הכיצד העם שסבל כל כך מזה שהפלו אותו ואמרו שהוא שונה והוא רק ניסה להסתיר ולהיטמע, יכול עכשיו להעיד את זה על עצמו? זה ידרוש מאיתנו להאמין בטוב הטמון בנו, בכך שאין אנחנו פועלים מתוך התנשאות, לאהוב את עצמנו לא רק עבור עצמנו, אלא עבור העולם.


כאמור בזכות ההודאה הזו והבנת ההשלכות שלה נביא בדיוק את ההפך ממה שעשו עמים לפנינו- נבנה במקום להרוס, ניתן במקום לקחת, נהיה ענווים במקום להתנשא- זה התפקיד שלנו, לא סתם שמו אותנו כאן בלב הג'ונגל הזה, המוקף עוני זועק, בעוד שאנחנו מפתחים גן פורח. זה בכדי שנזכור לחשוב גם על האחר, זה בכדי שלא נוכל להתעלם, ואם נתעלם, נשלם! אין לנו ברירה אחרת, אלא לקחת אחריות ולקיים את תפקידנו.



שימו לב שבסופו של דבר, מה שנכתב כאן בעצם כבר מתקיים חלקית בפועל כבר כמה עשורים טובים- מזה יותר מ 50 שנה עם ישראל שולט על כל אזור ארץ ישראל ומנהל את חיי הערבים. לא כי זהו רצוננו העליון ביותר, אלא כי אין לנו ברירה, אנחנו מעורבים בכל פרט מחייהם, כי כשלא עשינו את זה שילמנו בדם.


אבל עכשיו אחרי שאנחנו יודעים את האמת, יש לנו ברירה האם להמשיך לעצום עיניים ולהמשיך לתת לתהליך הזה להתרחש בלית ברירה ועם הרבה סבל, קברים, חוסר אונים ותסכול בדרך, או לקחת עליו אחריות, לנהל אותו ואפילו לחגוג אותו. לאמץ את האתגר במקום לברוח ממנו. לפעול בהחלטיות, לפני שרוצחים בנו ולא אחרי. לחגוג את הזכות שניתנה לנו, לחיות בעבור משהו הגדול יותר מעצמנו, לקחת חלק בהפיכת העולם הזה למקום טוב יותר.


השלום מתחיל כאן


אסיים בפרשנות רוחנית לנבואת אחרית הימים של הנביא ישעיהו (פרק ב')- "וְהָיָ֣ה  בְּאַחֲרִ֣ית הַיָּמִ֗ים נָכ֨וֹן יִֽהְיֶ֜ה הַ֤ר בֵּית ה' בְּרֹ֣אשׁ הֶהָרִ֔ים וְנִשָּׂ֖א מִגְּבָע֑וֹת וְנָהֲר֥וּ אֵלָ֖יו כָּל הַגּוֹייִֽם... בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד." כי למרות שאנחנו שונים, כולנו חלק ממהות שלמה אחת, לכולנו חלק מאלוהים, גם הערבים. אין טוב יותר מהאחר, לכל אחד נית


ן תפקיד ומהות, שבלעדיה לא יתוקן העולם. והיקום/אלוהים דואג לכל חלקיו, גם הנידחים ביותר, הוא שומע את זעקתו של הילד הדחוי ישמע-אל, הוא אמנם עושה את זה בדרכים עקלקלות ולא תמיד מובנות, אבל הוא עושה את זה, הפעם הוא רוצה שזה יהיה באמצעותנו- כי אין לנו ברירה. כי זה התפקיד שלנו. כי אם עם חפץ חיים ושלום אנחנו- זו הדרך!


זמן להתעורר.


כי כל הטוב עוד לפנינו.


והוא פשוט להגשמה.




תדמיינו את זה.


לתגובות, שאלות או הזמנת הרצאות: eyalshamir73@gmail.com




נספח מענה על שאלות והבהרות:

השיטה המדעית לפתרון הסכסוך-

האמת נמצאת במציאות (ולא ברעיונות שיש לנו בראש). גדולתו של המדע היא בזה שהוא מוציא אותנו מהדעות והרעיונות "ההגיוניים" שיש לנו בראש ולוקח אותנו לאמת שנמצאת בבחינה הקרה והחדה של מה שקורה במציאות. וזה מה שאני מציע כאן. לכולנו היו דעות ורעיונות לגבי פתרון הסכסוך. העובדה היא שהן לא תאמו את המציאות שהרי אם הן היו תואמות, אז היינו כבר פותרים אותו. ולכן במאמר הזה הצעתי תזה חדשה להתבונן במציאות. ככה עובדים במדע. רואים התנהגות מסוימת בעולם החיצוני. מציעים רעיונות כיצד המציאות הזו מתרחשת, איזו חוקיות עומדת מאחוריה, ואז עושים ניסויים על מנת להוכיח או להפריך את ה


רעיון הזה. וזו המתודה איתה פעלתי כאן- הצעתי לכם מבט חדש על המציאות והוכחתי כי הוא תואם להתנהגות בשטח. לאחר מכן טענתי שאם ניישם את התפיסה הזו במציאות- היא גם תביא לתוצאות המיוחלות, להשגת המטרה- שלום וביטחון.


זה לא טוב ורע, זה פשוט מה שזה- כלומר זה שאני טוען שלערבים יש מציאות רגשית של ילדים, לא אומר שהם נחותים מאיתנו, או רעים. זה פשוט מה שזה. הבעיה היא שהמוח האנושי לא יכול להימנע מלשפוט ולתייג האם זה טוב או רע. והשיפוט קורה באופן כל כך אוטומטי עד שאנחנו אפילו לא שמים לב שאנחנו מחברים בין עובדות לבין דעות. העובדה- הערבים שונים מאיתנו. אבל להגיד שבגלל זה הם רעים, זה כבר בראש שלנו. אני מבקש מכם לעשות את ההפרדה. להפריד בין עובדות לבין דעות. נכון, יש לעובדות השלכות במציאות. כלומר אם הערבים באמת שונים מאיתנו זה דורש מאיתנו התנהלות אחרת, אבל ההתנהלות הזו לא מחייבת התנשאות או ניצול, אלא יכולה להיות בדיוק ההפך, בדיוק כמו שאנחנו מתנהלים עם הילדים שלנו.


די למשטרת המחשבות- באופן מוזר דווקא העולם החופשי הפך להיות בתחום ההגותי, העולם הכי דיקטטורי שיש. אנחנו חיים בעולם בו יש מחשבות שאסור לחשוב, יש דעות שאסור לומר. עולם בו יש מילים שאם תאמר אותן, אתה ישר מקוטלג כחשוך, כרע, כמנצל, כגזען. ובעולם כזה אין באמת בחירה, יש בורות. ובורות לא פותרת בעיות, היא רק מנציחה אותן. בשביל שתהיה בחירה אמיתית צריך שיהיה חופש לשמוע כמה שיותר עמדות, צריך שכל הידע יהיה פרוס לפנינו. צריך שבני אדם ירגישו בנוח לומר את עמדתם, ושלבני אדם אחרים יהיה ערוץ לשמוע ולבחון אותה. רק אז אפשר באמת לבחור. עולם בו אי אפשר לחשוב או לומר דעות מסוימות הוא לא עולם ליברלי אלא עולם צבוע. הוא הדיקטטורה הק


שה והמתוחכמת ביותר. במובנים רבים, תודעתם של תושבי אירן ורוסיה נשלטת פחות מאיתנו כי הם יודעים שהשלטון מנסה לשלוט בה ולכן יכולים להתנגד. אבל כשאתה חי באשליה של חופש, כשהדיקטטורה היא בתוך המחשבות ובשפה שאתה משתמש, כשאתה אפילו לא יודע שמנסים לשלוט בך, אז אתה בכלא אמיתי, הכלא שלעולם לא תנסה לברוח ממנו כי את סורגיו אתה אינך רואה.


הדת והתרבות הן שיקוף של המציאות הנפשית הפנימית, נובעים ממנה ומותאמים אליה. את זה אני עונה לכל מי שטוען כנגדי שיש לו בעיה עם הקטלוג האתני שאני עושה לערבים. לכל מי שאומר לי- "זה לא הם, זו פשוט התרבות והדת שלהם", אני עונה: "ההפך, החיצוני נובע מהפנימי". קודם יש מציאות פנימית, ומתוכה עולה הדת והתרבות. כל עם הוליד מתוכו דת ותרבות שיבטאו באופן מיטבי, את המציאות הפנימית של נפשו. ובכל מקרה, זה לא משנה, בין אם זו הדת שלהם והתרבות שלהם, או האופי שלהם- בסוף הדברים האלה מוטבעים כל כך חזק בזהות, ככה שהם לא באמת משתנים- ובמקום לצפות מהם להיות אנחנו, בואו


נקבל את זה שהם ככה, ואז נראה מה עושים.


אין לנו ברירה- הלוואי ולא היינו צריכים לעשות את זה. הלוואי והערבים היו יכולים לנהל את עצמם. הלוואי שהינו יכולים לעשות איתם שלום כמו שמדינות באירופה עשו ביניהן אחרי מלחמת העולם השנייה. אני מכיר את עם ישראל- בשם קדושת החיים היינו מוכנים לוותר על שטחים תמורת שלום. רק שזה לא אפשרי. דמיינו רגע מנהיג ערבי בשיעור קומה של מהטמה גנדי ההודי שיבוא ויאמר יום אחד- "אנחנו הפלסטינים רוצים מדינה, מגיעה לנו מדינה, ומעכשיו והלאה אנחנו לא נעשה פיגועים ולא נהיה אלימים, נפעל רק בדרכי שלום עד שנשיג את המטרה". אתם יודעים מה היה קורה אם הערבים היו בוחרים בדרך הזו? בתוך 5 שנים הייתה להם מדינה! לא היינו יכולים לעמוד בלחץ, וגם כאמור היינו מעדיפים את זה מהמלחמה. אבל לצערי זה לא אפשרי, כי הערבים הם לא הודים. תבינו, זה לא עניין של מנהיגים, או סכסוך לגבי שטח, זה טבע של עם. גם אם היה מגיע מנהיג ערבי כזה, העם שלו לא היה תומך בו, או שפשוט הקיצוניים בקרבם, היו רוצחים אותו.


אף אחד לא יעשה את זה במקומנו- אל תצפו שמישהו אחר יכנס לשכונה הזו במזרח התיכון ויהיה מוכן לשלם את המחיר. כי למרות שאמרתי שהמחיר הוא קטן, הוא עדיין יגבה מחיר דמים, ובדם אף אחד לא מוכן לשלם. העם היחיד שיהיה מוכן להקריב את חיי חייליו הוא רק העם שיודע שהמחיר, אם לא יעשה את זה, יהיה מחיר ילדיו.



אנחנו עושים את זה עבור העולם. אנחנו "המבצר המערבי האחרון". אם אנחנו לא נתעורר ונשמש דוגמה לאירופה איך עושים את זה, אז הם יהיו היעד הבא. אירופה תיפול בידי האסלאם. כבר עכשיו הערבים מנצלים את הסובלנות ותפיסת העולם ההומניסטית רדיקלית של אירופה כדי לעשות בה כרצונם. המוסלמים אוחזים בחבל בשתי קצותיו. מצד אחד מנצלים את חופש הביטוי, הדמוקרטיה, זכויות הפרט והביטוח הלאומי עד תום, ומצד שני חיים ומקדמים ערכים הפוכים לגמרי- של ג'יהאד, של חתירה לשלטון דתי ושאיפות לדיקטטורה אסלאמית.


בפעם הבאה המחיר יהיה הרבה יותר גרוע. הפעם הבאה שמשהו בסדר גודל כמו מלחמת עזה יקרה שוב, זה יהיה שילוב בין פצצת אטום אירנית לבין 150 אלף!!! טילים שיגיעו מלבנון. קשה לדמיין את זה אבל ההרס והמחיר יהיו גבוהים יותר ממה שחווינו ב 7 לאוקטובר. ואם לא נתעורר, אם לא נקדם את הרעה. זה יקרה לנו. בטווח של 2-10 שנים מהיום. כלומר עד 2033 אנחנו עתידים לקבל מכה שתגרום לנו למאות אלפי הרוגים! אבל אפשר למנוע את זה. זה תלוי בנו.



נתחיל עם העמים שמשפיעים עלינו ישירות- הנבואה שקראתי שגרמה לי לצאת לדרך (בספר השני של "כוכב הבחירה היחיד", אותה הזכרתי בתחילת המאמר) דיברה על "היותם של בני ישמעאל כמו ילדים ושבעתיד העולם המערבי יבין כי הוא חייב להוציא את הנשק מכל מדינות ערב." אני מבין שהיעד הזה גדול עלינו. אני לא מצפה שאנחנו, עם ישראל, נעשה את זה בשביל העולם. אנחנו צריכים להתמקד רק במדינות שמאיימות עלינו ישירות כלומר- אירן, עזה, שטחי יהודה ושומרון וערביי ישראל (הוצאת הנשק בלבד. מערכת החינוך כבר די מתוקנת).


ערביי ישראל- כשסיימתי לכתוב את הדברים (חודש וחצי אחרי מלחמת 7 באוקטובר) ערביי ישראל עוד גילו סולידריות ראויה להערכה איתנו. רבים מהם הבינו בעקבות מה שעשו חמאס בעזה, שלמרות הכל הם מעדיפים אותנו (אנחנו ידענו את זה תמיד). ועדיין יכול להיות מצב שבעתיד, במקרה ונותקף ע"י אירן וחיזבאללה, 10% הקיצוניים שבקרבם, יצטרפו למערכה ויתפסו ישובים קרובים בלב ישראל, על כל המשתמע מכך... לצערי המציאות מוכיחה שזה לא מופרך. 10% קיצוניים, זה 200 אלף איש! תדמיינו עשרות אלפי מחבלים יוצאים נגדנו מתוך ישראל... אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את זה. מצד שני יש 90% טובים, ואסור לנו להכתים אותם ביחד עם המיעוט. קודם כל מתוך תפיסת עולם מוסרית יהודית של יחס לגר שבתוכנו. אבל גם מתוך הפרקטיקה- בפועל הערבים מהווים כיום כ 50% מנותני השירותים במדינה. בלעדיהם אין רמי לוי, אין בתי מרקחת, אין נדלן (בנאים). הם 25% מהרופאים. 40% מנהגי האוטובוס, 70% מעובדי המלונות (המספרים אינם מדויקים, רציתי להבהיר כאן רעיון). בלעדיהם המדינה שלנו משותקת! כל הדברים ש


אנחנו היהודים לא רוצים לעשות- הם עושים! וכל עוד הם לא יעשו לנו שבת שחורה, הם נשארים איתנו. וכדי שלא יעשו לנו שבת שחורה, כדי שנוכל באמת להיות בטוחים איתם- הפעולה המיידית שאנחנו חייבים לעשות זה להוציא את כל הנשק הלא חוקי מהערים והכפרים שלהם. גם במחיר של חיי אדם. נעשה את זה קודם בדרכי שלום ודרך שיח. נבהיר להם את כוונותינו, ורק מי שלא ישתף פעולה נעבור איתו לכוח. תכלס בשנה האחרונה בה הערבים עצמם שילמו מחיר של מאות רציחות בגלל הנשק הלא חוקי הזה, גם הם מבקשים את זה, ממש מתחננים. אם כי אני לא בונה על זה שהם יתמכו בנו כשנעשה את זה (חיים מתוך סתירות פנימיות, זוכרים?). ולכן יש לפעול באהבה ובגבולות- מי שאיתנו הוא איתנו עד הסוף, ומי שלא- אנחנו מנהלים נגדו מלחמת חורמה.


הגרמנים הנאצים... רבים שאלו אותי "אז איך אני מגדיר את מה שהם עשו, מה גם הם ערבים?" והתשובה שלי לזה היא שזה אותו הדבר רק מהכיוון השני- של השכל. הנאצים הופעלו מתוך מציאות שכלית שמנותקת לגמרי מהרגש. הם יכלו לעשות מה שהם עשו, כי הייתה להם יכולת לנתק את הרגש. לחיות רק על פי השכל, לאמץ אידיאולוגיה רצחנית ולהתעלם מכל הסבל שהיא גורמת. כי כדי לראות סבל צריך להרגיש, ובקרב הגרמנים, בהיפוך מהעולם הערבי, דווקא עולם הרגש הוא העולם המודחק/לא דומיננטי. המשמעות של זה היא שגם מוח לא מאוזן יכול לייצר פשעים נגד האנושות, אולי אפילו גרועים יותר, כי כשהשכל עושה משהו, הוא עושה את זה עם סדר ותכנון כמו מכונה משומנת. במילים אחרות- התשובה נמצאת באיזון- באיזון בין הלב למוח, וגם בגורם נוסף, שאפשר לקרוא לו תבונה או נשמה, שאני לא אכנס אליו עכשיו (את הספר על נפש האדם ייקח לי עוד כמה שנים לכתוב). ואת הפוטנציאל לאיזון הזה יש בעם ישראל.



עם סגולה הוא לא עם עליון, אלא עם שבא לשרת- להיות דוגמה ומופת לחיים רוחניים השלובים בתוך עולם החומר. בעם היהודי גלום הפוטנציאל. אני מודה שאנחנו עוד רחוקים מלממש אותו, לעיתים אנחנו מתנהלים בדיוק הפוך (הישראלי המכוער). אם נרצה זאת או לא- העולם כולו נושא אלינו עיניים. יש שיגידו כי העולם מצפה מאיתנו... כאילו כל עמי העולם יודעים שיש לנו איזו מתנה שאנחנו אמורים לתת, שיש איזו הבטחה שבאנו לקיים ואנחנו (עדיין) לא מקיימים. וחלק מהאנטישמיות נובעת מכך. זה כאילו עמי העולם אומרים לעצמם (ברמה תת מודעת)- "תראו את העם היהודי, במקום להשתמש במתנות שקיבל על מנת לתקן את העולם, הוא עסוק במשחקי הביבים של לעשות כסף" ואת זה הם לא יכולים לסבול. והאמת גם אנחנו לא- השפע הכלכלי אף פעם לא ייתן מזור לנפשנו. אם נמשיך לשים את החומר בראש סדר העדיפויות שלנו, נתדרדר מהר לוויכוחים, שנאת חינם וחורבן. ממש כמו שהיינו על סף ה 7 באוקטובר.


ביום בו נצליח לכונן בארץ ישראל חברת מופת, שיש בה צדק, ערבות הדדית, הרמוניה, משמעות ומערכת ערכים בה הרוח נמצאת מעל הכלכלה והחומר, זה היום בו יוכל גם העולם לעשות זאת. עם סגולה זו אחריות. עם סגולה זו מחויבות. לא רק כלפי עצמך והעם אליו אתה שייך, אלא כלפי העולם כולו.




רוב אזרחי העולם רוצים אהבה וחיים ושלום, אז למה זה לא מצליח?

כי יש ויכוח על הדרך. כי אהבה אמיתית היא לא לשיר על שלום ולהתלבש בוורוד, אהבה אמיתית היא משהו שמתחיל בהיכרות עמוקה עם נפש האדם. אהבה מתחילה בזהות, בהכרת העצמי ועוברת דרך היכולת לשים גבולות, גם לעצמך, להפעיל "כוח התנגדות" (מושג קבלי) ליצרים ולרגשות שלך, ולהיות מסוגל לדחות סיפוקים.

העולם המערבי שר על שלום אבל בעצם מתנהג פרקטית בדיוק ההפך- שואף לביטול זהויות, מימוש יצרים, ושימת החומר מעל הרוח, ולכן זה לא יעבוד. אנחנו חייבים להפוך את המשוואה- לשים את החומר בתחתית סולם הערכים שלנו, ואת הנתינה, הלימוד, המידות, הצניעות, והחינוך- בראש. אם נמשיך לחיות כמו שאנו חיים היום- עולם בו


הכלכלה היא האלוהים- רק נייצר קינאה ופירוד.


האל האחד הישראלי הוא בעצם תודעה המחוברת לאחדות כל הדברים, הרואה את כולם כחלק בלתי ניפרד ממנה. האל האחד הוא כל מה שיש, המודע להכל כחלק מהאני שלו. כמו שהאדם מודע לכל אברי גופו כחלק מהיותם הוא עצמו, כך האל מודע לכל מה שיש- העצים, החיות, הים, החלל, הכוכבים, הסיני, האמריקאי, הערבי, הטוב וגם הרע- כהיותם חלק בלתי ניפרד ממנו.


כשיהודי אומר את התפילה היהודית החשובה ביותר-- "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד", הוא בעצם משדר ליקום שהוא מוכן לרתום את חייו לטובת האחד הגדול ממנו. כמו אומר- "אני מודע לאחדות כל הדברים, ואני מודע להיותי גם חלק מהם. עש


ה שיהיה לי טוב, שאצליח ואפרח ואשגשג, אבל רק בתנאי שכל זה תואם את טובתה העליונה של האחדות כולה. אל תיתן לי לגדול על חשבון אחרים. אל תיתן לי את מבוקשי אם הוא סותר את רצונם הגבוה של כל חלקך האחרים". וכאשר נבוא אל העולם הערבי מתוך ההכרה הזו, גם אם נלחם בו, זו לא תהיה מלחמת אובדן שליטה, אלא פעולה הכרחית על מנת להשיג טוב יותר. כי ביום שנבין את מהמשמעות העמוקה של האל האחד אותו באנו לייצג, לא תהיה לנו ברירה אלא לגלם אהבה. אהבה אמיתית וברת קיימה (שכוללת גם גבולות) ולא זו האשלייתית שמערב חולם עליה.


לתגובות, שאלות או הזמנת הרצאות: eyalshamir73@gmail.com



358 צפיות

2 Comments


Brit Yona
Brit Yona
Dec 05, 2023

אייל, כל מאמר שלך הוא קריאה חשובה! 🙏🏼

מבוסס היטב וחשוב מאוד כדי להבין את הלך הרוח ונקודת המבט שלהם… לגביי הפתרון אנחנו חלוקים, לדעתי כל זה צריך להתכנס לפתרון אחר.

Like

גד רדעי
גד רדעי
Dec 02, 2023

כתיבה עמוקה ומפורטת.

קשה שלא להסכים עם הפתרון שהיצעת.

אני לא יודע אם אפשרי למתג את הערבים באופן בו משתקף בטקסט, אבל אין ספק שיש בסיס טוב לטענות שלך והשתלשלות הדברים שבטקסט עושה שכל רב.

תודה.

Like
bottom of page