הקבלה רואה את יציאת מצריים לא כאירוע היסטורי אלא כתהליך המתרחש תדיר בתוך נפשנו. לכל דמות בסיפור יש בעצם מקבילה בתוך נפש האדם פנימה. נאמר כי "כל אדם חייב לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצריים", על פי הקבלה זה לא סתם פתגם, זו המציאות- לכל אחד מאיתנו יש את המצריים שלו, את האלוהים שלו, את משה, המדבר, עמלק, הר סיני והעם, וכולם בתוך תוכנו פנימה. בואו ניקח את גיבורי הסיפור ונראה את המקבילה הפנימית של כל אחד מהם בנפשנו, כפי שמסבירה הקבלה. נתחיל איך לא, עם "מצריים", אותו מקום קשה, אכזרי, שבני ישראל כלואים בתוכו בחוסר אונים וחוסר בחירה, מקום בו הם נידונו לעבדות נצח. מצריים הם המייצרים- הגבולות והמגבלות שיש לכל אחד מאיתנו השומרות אותנו כעבדים, כשבויים בתוכם. אלה יכולים להתגשם בדמות של דברים חיצוניים כמו עבודה לא מספקת, זוגיות לא מתגמלת, או בהיבטים פנימיים כמו עבדות להרגלים שלנו, לדפוסי ההתנהגות ההרסניים שלנו- לויתורים, לאי התמודדות, להאשמות, לעצבות, למוכר, ליהירות, לאגו וכ"ו. מצריים היא גם המציאות האפורה, הפנימית והחיצונית שלכאורה כולאת אותנו בתוכה, מאלצת אותנו לעבוד יום אחר יום עבור משהו שאנחנו לא רוצים, אבל מרגישים שאנחנו חייבים, משהו שאנחנו מרגישים שלוקח לנו את הבחירה ואת כוח החיות ומשעבד אותנו בתוכו. נאמר כי כשמשה בא עם בשורת הגאולה אל העם, הם לא הקשיבו לו מפאת "לחץ ועבודה קשה", שפרעה שם עליהם. פרעה הוא ה"עפר", אותה מציאות אדמתית, נחותה ואפורה בה קולל האדם, והגזירות של פרעה הם משל למטלות של חיי היום יום שנגזרו על כולנו לחיות- למשכנתה, לחשבונות, למשכורת, לילדים, לבן הזוג, לעבודה ולבוס- למלחמת ההישרדות היום יומית שבגללה במרבית הפעמים רובינו לא נתפנה לנסות לשנות, להשתפר ולהיחלץ ממה שמפריע לנו- להרים עצמנו מהעפר ולהקשיב ל"משה" שבתוכנו.
אלוהים הוא הקול הפנימי, הנשמתי, שקורא לכל אחד מאיתנו להיחלץ מאזור הנוחות, להתעלות מעל קשיי היום יום, מעל ההרגלים והמגבלות, ולצאת אל הלא ידוע ולגאול את עצמנו אל מציאות חדשה אל ה"ארץ המובטחת", אל חיים בהם אנחנו לא כבולים למגבלות האופי והחיים החיצוניים שלכאורה נכפו עלינו.
העם הם הקולות הנפשיים/אנושיים השונים בתוכנו, על חלומותינו ותקוותינו, וגם על הספקות והפחדים המקננים בנו, כמו גלים בים או עננים בשמיים, הם באים והולכים ומושכים לכיוונים שונים, לפעמים הם שמחים, מלאי מרץ ונכונים לכל שינוי ופעולה, ולפעמים חלשים, בוכיים, חדלי אישים ואמונה, הנופלים לספקות ולמרמור, ומושכים גם אותנו איתם.
משה הוא האדם עצמו, "הבוחר", משה הוא ה"אני", אותה תודעה המתווכת בין קול האלוהים (קול הנשמה הפנימי) לבין קולות העם (הקולות הנפשיים/אנושיים שבתוכנו), תודעה זו, העדה לכל הצדדים במטבע, צריכה לעשות את הבחירה האם לאזור כוח, להיחלץ, ולמשות אותנו מן המייצרים, או לוותר ולהיכנע למוכר. בידו של משה יש מטה, יכולת לעשות "ניסים"- הם כל אותם הדברים שקורים לנו כשאנחנו אוזרים אומץ ומתחילים לעשות שינוי- פתאום אנחנו מגלים בתוכנו כוחות חדשים, כוחות שלא ידענו יש לנו, פתאום אנחנו מגלים שגם המציאות לטובתנו וש"נשלחת" לנו עזרה. יש הקוראים לזה "מזל של מתחילים"- זו התנועה הזו הכמו-ניסית שמתרחשת כמעט תמיד כשאנחנו יוצאים לדרך חדשה, וזוכים למין פרץ של התלהבות ותקווה מפתיעים, אשר לרוב גם מגובים בתמיכה מסתורית של המציאות החיצונית, כאילו המציאות מתכווננת איתנו ועם כוונותינו ותומכת בה. וזה קצת מרגיש כאילו קורים לנו ניסים, כמו שקרה להם שם בסיפור עם עשרת המכות. המטה הוא גם היכולת שנתנה לאדם לשנות את מציאותו על ידי שינוי המחשבה והדיבור, ועל ידי הכוח המדמה שבנפשנו, כל דבר ששינינו אי פעם החל תמיד בדמיון שלנו, במחשבה ובכוונה ולאט לאט הפך למציאות.
רק שהדברים אף פעם לא תמיד כל כך פשוטים וקלים, שהרי כל מי שעשה שינוי משמעותי בחייו, יודע שאחרי ההתלהבות הראשונית, מגיע ה"מדבר", מגיעה המציאות. המדבר הוא התקופה הזו שבאה אחרי השינוי הראשוני, הוא הדרך הקשה לשינוי ההרגלים, דרך הדורשת התמדה ואמונה (שלפעמים מרגישה כמו משהו שאין לו סוף, כמו 40 שנה!). המדבר הוא הלא ידוע, הסיזיפי והמתיש שמגיע תמיד אחרי "קריעת ים סוף" של עצמנו והפריצה הראשונית. הקושי הראשון היה לקבל את ההחלטה הגורלית ולקפוץ אל המים, להאמין שאתה יכול להשתנות, שהים יפתח לפניך, הקושי השני הוא בדרך, שם מתחילים הספקות ואבדן האמונה, שם לפעמים אתה מרגיש שנותרת לבד, שמשה נטש אותך, ולמה בכלל התחלת את כל זה, שאין סיכוי שתגיע, שמה-חשבת-לעצמך-בכלל. ואז, בדיוק אז, עמלק מכה בך.
עמלק אותו שבט בזוי המתואר בסיפור, המזנב בחלשים, עמלק הוא אותו קול פנימי של הספק שעולה כשאנחנו חלשים ולוחש לנו הלוך וחזור- "הכל חסר טעם, אין לך כוח, אתה הולך להרוג את עצמך, כל מה שעשית לשווא הוא, אין לך סיכוי, הכל חסר טעם, אי אפשר באמת להשתנות. עמלך-ריק עמלך-ריק- עמלק!" ואתה מסתכל קדימה אל העתיד ורואה רק מדבר, שממה, כלום! ואתה לא יודע מתי זה יגמר, ולמה הגעת לשם בכלל, זה לא מה שהבטיחו לך כשיצאת לדרך. זה הלא ידוע, אותו מרווח, חלל שנמצא תמיד במעבר בין החדש לישן, בזמן שבין עזיבת עבודה לא מספקת עד שאתה מוצא עבודה חדשה, משהו שבפועל יכול לקחת רק חודש, או שבוע, אבל בנפשך הוא מרגיש נצח. כל פחדיך תוקפים אותך אז, זה הלא נודע- הפחד הגדול ביותר של האדם, שכאשר אנחנו נתקלים בו, לרוב אנחנו נתקפים שיתוק ורוצים לחזור אחורה אל המוכר, אל "סיר הבשר", אפילו אל העבדות, העיקר שתהיה מוכרת... וכאשר הספק תוקף אותך באותו הזמן, והוא בדרך כלל תוקף שם, זה הזמן להרים את הידיים למעלה, כמו שעשה משה באותו קרב עם עמלק ולבקש עזרה מהכוחות הגדולים שנמצאים בתוכנו ומעלינו, כוחות שלפעמים אין לנו ברירה אלא להתחבר אליהם כדי להתעלות מעל הספקות והפחדים של נפשנו. אני מניח שכל מי שהיה במאבק פנימי כזה שהרגיש שהוא גדול עליו, שאין לו סיכוי- ונחלץ, מכיר את הכוח הזה, הרגיש כי הוא ביקש עזרה וקיבל אותה ממשהו עצום וגדול ממנו הנמצא בתוכו, או מעליו (תלוי במה שאתה מאמין). לפעמים כשאנחנו מנצחים ומצליחים, או מאידך בשיא שפל הפחדים, אנחנו עלולים ליצור לעצמנו עגל, "עגל של זהב" איזה משהו חיצוני שאנחנו נתלים בו ובטוחים שאושרנו נמצא בו. אבל מכיוון שהאמת סופה לנצח, מכיוון שבסוף תמיד משה יורד מההר, מכיוון שאף פריט חיצוני לא יכול באמת להושיע אותנו לאורך זמן, אנחנו חייבים להתפכח, חייבים לנפץ גם אותו.
וככה באיזה שהוא שלב, אחרי שאתה עובר את התהליך הזה כמה פעמים, אחרי שהקשבת לקול הפנימי שלך- שמעת ל"משה", ורתמת את ה"עם"- התגייסת עם כל כוחות נפשך, ויצאת מ"מצריים"- פרצת את גבולות עצמך וחצית את ה"מדבר" של הלא ידוע כמה פעמים, וניצחת את "עמלק", והבסת את הספק, והגעת ל"ארץ המובטחת"- אל המקום שאתה כבר לא עבד להרגלים שלך או למגבלות חיצוניות, ואתה כבר מבין את העיקרון- אז אתה זוכה לעלות ל"הר סיני"- להביט במבט-על, אחורה על כל מה שקרה לך ולשרטט את החוקים של חייך. אתה לומד להכיר את הקולות שבתוכך, את הפחדים ואת התקוות, את קולו של האל ואת קולו של הספק, ואתה כותב לעצמך דיברות- כללים שיעזרו לך להתנהל בחיים האלה באופן מיטבי, ולצאת שוב ושוב ממייצרי חייך.
ומכיוון שהמסע הזה אף פעם לא ניגמר, בכל שנה יש פסח חדש ויש "מצריים" חדשים. ולכל שלב בחיים יש את המגבלות והגבולות שלו, המאפשרים לנו שוב את הזכות למשות את עצמנו באמצעות הכוחות הפנימיים האלוהיים שקיבלנו, (כוחות לא נודעים שלא ניתן לראות, לצייר או לפסל), אם אנחנו אמיצים ונותנים את אמונינו במשה ולא מוותרים בדרך, אנחנו זוכים כל שנה ושנה להתעלות ולהתרגש ולחגוג כל פעם מחדש את הזכות לגאול את עצמנו ממצריים ולחיות את ההרפתקה האינסופית הזו הקרויה חיים.
חג שמח!
אייל@שמיר פסח 2018 (נכתב בהשראת רעיון קבלי)
Comments