סוד האושר ומשבר הקורונה

היה חסר לנו אוכל במסע הזה. בארוחות מסויימות מצאתי את עצמי מנסה לנגב שאריות תירס וחומוס (בלי סכום)מתוך קופסת שימורים כמעט ריקה, מחפש איזו פרוסת לחם אחרונה שנשכחה ומתפשר על הקצה המעוגל העבה הקשה, ניזכר בימים רחוקים בצבא שכבר חשבתי שלא יחזרו עוד. לקראת הסוף אחד המנהלים שהגיע לבקר וראה את הדלות, פנה אלי ואמר – "אני לא מבין איך הנערים לא מתלוננים, איך הם אוכלים את האוכל הזה בתאווה בלי לומר מילה. אתה יודע איזה שפע הם מקבלים בישיבה? אתה יודע איזה ארוחות אנחנו נותנים להם שם...", ואז הוסיף, "והכי מפליא שהם נראים הכי מאושרים, שראיתי אותם עד היום."

זה הזכיר לי משהו שנמצא לכולנו בחלק האחורי של המוח אבל משום מה נראה ששכחנו- שכל המנעמים האלה שהקפנו את חיינו בהם- הבתים הענקיים המפוארים, מסכי הטלוויזיה השטוחים העצומים, ערוצי הטלוויזיה האנסופיים, המכוניות המשודרגות, הנסיעות לחו"ל, הארוחות המפנקות במסעדות, הקולה במקרר... כל אלה לא באמת משפיעים על סף האושר שלנו אבל משום מה אנחנו רודפים אחרייהם ומכלים את מיטב חיינו ושעותינו על מנת להשיג אותם.

עכשיו עם משבר הקורונה, שחלקנו פוטר או יצא לחל"ת כפוי, ומי יודע האם מחר נצליח לסגור את החודש, מי יודע האם יהיה לנו כסף לשלם את שכר הדירה, את החופשה שרצינו לקחת, את המוכנית שתכננו להחליף, את החשבון המנופח שאנחנו משאירים בסופרמרקטים כל חודש, אני מזכיר את זה לעצמי. אני נזכר שפעם, לפני קצת יותר מעשור, חייתי בקרוון במדבר על 2000 שח לחודש ולא היה לי כמעט כלום, ולא הרגשתי שאני צריך כלום, והייתי מאושר. הצורך שלי התעורר ועלה ככל שהיה לי יותר, ככל שצברתי יותר, ככה רק רציתי עוד, מוצרי צריכה המפנקים של העבר הפכו להיות מצרכי הבסיס של היום (איך אני אחיה בלי קפסולת הקפה היקר ממכונת האספרסו הביתית בבוקר?), עד שהיום אני ומה שיש לי כבר לא ניתנים להפרדה, אני חושב שאם יקחו לי אותם אני אהיה משותק, מבודד, אומלל... אבל זה לא נכון. כפי שאמרתי, לכולנו, באיזה מקום רחוק במוח יש איזו ידיעה ודאית שנסתדר גם בלי כל הדברים האלה, ולא רק שנסתדר, אלא אולי אפילו ניהיה יותר מאושרים. כולנו יודעים ששמחה אמיתית נובעת מהיכולת לאהוב ולהרגיש נאהב ומוערך, נובעת מחיים של נתינה, מתחושה של משמעות, מקשרים עם האנשים הקרובים והרחוקים לנו שאין לנו זמן להיות איתם, השמחה האמיתית נובעת מדברים שבכלל לא עולים כסף. עכשיו כאשר כל הדברים האלה עלולים להילקח מאיתנו, והחרדה מתדפקת על דלתות מוחינו, זה הזמן להזכיר לעצמנו ולקרובים שלנו את האמת הפשוטה הזה, ופשוט לנשום, לתת למציאות האמיתית (זו שמקיפה אותנו פיזית ולא זאת שבמסכים או במוח שלנו) להתגלות לפנינו, ולחיות את ההזדמנויות הפשוטות שיש בכאן ועכשיו ולהיזכר שהרוח חזקה יותר מהחומר.