לכל מדריכי המסע שלום רב, בחודש וחצי האחרון עשיתי שלושה מסעות אשר בשניים מהן קרה לי הדבר ממנו הכי חששתי- הם לא המריאו. החניכים לא התחברו. המעגלים לא היו חזקים. הטיול השנתי ניצח את השיטה...
האמת, לפני שנה בערך כשהתחלתי להוציא מסעות ואחת הרכזות אמרה לי שהדבר יכול לקרות, ש"יש מסעות בהם החניכים לא מתחברים", פשוט לא יכולתי לתפוס כיצד הדבר אפשרי – 'המסע כל כך חזק, והמעגלים... והתכנים ואנחנו המדריכים כל כך מכווננים, ויש לנו גם שבוע... זה פשוט לא אפשרי', אמרתי לעצמי, ובאמת זה לא קרה לי בארבעה הראשונים. תמיד בסוף הגיע ההי המטורף הזה, וכל האהבה, והשינויים שהחניכים עוברים, וההפתעה על פניהם כשהם מגלים שהחיים יכולים להיות גם משהו אחר לגמרי, שהביחד הזה והמשמעות לכל יום שהמסע נותן, גורמים להם לאושר שלא הכירו.
אבל אז הגיעו כאמור השניים האחרונים והוכיחו לי שהכל יכול להשתבש.
האמת זה לא ממש מדויק, כי בסוף הם כן המריאו, הראשון ממש בשעה האחרונה, בשיחת הסיכום במוצ"ש והשני ביום הרביעי, אחרי שעשיתי את אותה השיחה בדיוק, וזו הסיבה שלמעשה אני כותב את המייל הזה, כי אני חושב שעליתי על השיטה.
הייתי רוצה לכתוב לכם את המסקנות בקיצור, אך לצערי לא יהיה ניתן להעביר את המסר מבלי לפרט קצת יותר מה בדיוק קרה ומהם הכוחות הפועלים. והאמת ממש אין לי כוח לכתוב את המייל הזה, בעיקר לא את הסיפור, אך מכיוון שאני יודע את החשיבות, וגם כי אני רואה כל הזמן מדריכים שעשו את הטעות שאני עשיתי, החלטתי פשוט להושיב את עצמי ולכתוב. כל מי שראה את פניו הנפולות של מדריך שחווה מסע כזה, או חווה זאת בעצמו, יודע בדיוק למה אני מתכוון ולמה זה כל כך חשוב...
וכן, אם תדפדפו למטה תראו שהמייל הזה ארוך, אבל אני מבטיח שיהיה מעניין ובעיקר חשוב. בתכלס אני חושב שזהו המייל הכי חשוב שכתבתי מעודי.
אז ככה, המסע הראשון מבין השניים הסתיים לפני שבועיים- בית ספר זיו ירושלים, בית ספר אליטיסטי לכל הדעות, שאני בחרתי במתכוון להדריך ולו רק מהסיבה הזו (וגם בגלל שאחיינית שלי לומדת שם בשכבה י"ב- זו השכבה שיצאה למסע). כבר כשהגענו לבית הספר בפעם הראשונה נגלו לפנינו הבעיות אשר היו עתידות להפיל את המסע, והעיקריות שבהן:
1. החניכים התנגדו בתוקף למסע. זה היה מסע ראשון של בית הספר, הם לא ידעו על מה מדובר, חוץ מזה שלקחו להם את הטיול השנתי שהיה אמור להיות באילת, תמורתו, והם י"בניקים כך שזה הטיול האחרון שלהם.
2. החניכים חיים בתחושת תסכול גדולה כבר כמה שנים בגלל תקלים עם הנהלת בית הספר, הם בטוחים שתמיד דופקים אותם והם גם קצת צודקים כי-
3. בית הספר סובל מבעיית ארגון וסמכות חמורים, אשר יוצרים תסכול אצל כל המעורבים- רק לדוגמה אציין כי את הרשימה המעודכנת של הקבוצה שלי קיבלתי רק בבוקר המסע, לאחר טכס הפתיחה במדרשת בן גוריון, וזה אחרי שפעמיים הגעתי למפגשי בית ספר המקדימים, ופעמיים נתנו לי קבוצה שלא היתה שלי.
למה כל הבלגן? כי החניכים לא הסכימו עם החלוקה של בית הספר, ועשו לרכזת טרור, שהצליח חלקית, כי אמנם שינו שוב ושוב את הקבוצות אבל בסוף עדיין אף אחד לא היה מרוצה.
וכך בוקר ליום שני במעגל הראשון עמדתי מול קבוצה שאת רובה לא פגשתי, אשר שלושת המנהיגים שלה (אז לא ידעתי שהם המנהיגים) באו עם תסכול גדול על המערכת (הרכזת לא שמעה את בקשתם ושמה אותם בלי החברים שלהם- סיפור מוכר) ועם החלטה לפוצץ את המסע. וכך אחרי איחור ניכר, ישבו מולי שלושה נערים, שהם העילית של בית הספר- תלמידים מצטיינים, מדריכים בצופים, תורמים לקהילה ופשטו פיצחו בהפגנתיות מול עניי המופתעות גרעינים וירקו את הקליפות בשאט נפש לתוך המעגל...
באותו רגע לא ידעתי מי נגד מי ולמה, רק הגבתי מתוך הבטן, כמו שלפעמים הכי נכון להגיב, הסתכלתי להם ישר ללבן של העיניים ואמרתי בעצבים אמיתיים- "זה לא הבית ספר שלכם פה, אם עוד שנייה אתם לא זורקים את הגרעינים הצידה ויושבים כמו בני אדם אני מטיס אתכם הביתה. מי שלא מכבד אותי אני לא מכבד אותו. תאמינו לי שממש אין לי כוח וזמן להתעסק עם מופרעים כמוכם."
והם חטפו מזה שוק. והפסיקו. ואחר כך אחד מהם בא ואמר לי שהם לא כאלה מופרעים כמו שאני חושב, שהם בצופים וכו' וכו' ופשוט הרכזת דפקה אותם אז הם החליטו לדפוק את הטיול.
בקיצור, אז התחילה העבודה הרגילה שכל מדריך במסע מכיר היטב, האמנתי שהזמן יעשה את שלו, שהמסע יעשה את שלו, שהם בסוף יכנסו לזה כמו כולם.
וזה אכן התחיל לקרות ביומיים הראשונים (היום הראשון של המסע, יום אני ועצמי בחוד עקב, היה היום הראשון הכי טוב שהיה לי ואולי גם כאן הבעיה), אבל מהיום השלישי, למרות שהם עשו התנדבות מעולה, הם נתפסו בביקורת על כל מיני עניינים שוליים (ממש הופתעתי) שהמשיכה גם דרך היום הרביעי שבסופו, כשיחידת מדריך אני והעם בארץ הפכה להיות "בוא נגמור עם זה כבר וניסע לאכסניה..." הבנתי שהמסע הזה הולך ליפול! אני לא יכול לתאר לכם את תחושת הכישלון והפחד שחשתי כאשר נסענו באוטובוס לכיוון ירושלים ואני פשוט הרגשתי שאיבדתי אותם, שהמסע חומק לי מבין הידיים, שמה שבדרך כלל קורה עם חניכים בערך באמצע המסע, לא קורה עכשיו, ושבעצם אני לא ממש יודע מה לעשות. העובדה שכל יתר המדריכים שהיו איתי הרגישו כמוני לא הקלה עליי כהוא זה.
וכך זה המשיך, עם עליות ומורדות קטנים, לפעמים היה קורה משהו שנתן תקווה, כמו מעגל הריקודים שהם עשו ברחבת הכותל שהיה האיכותי ביותר שראיתי, אבל כעיקרון זה לא היה זה, ורק בשעתיים האחרונות, כשכבר הגענו לשני המעגלים האחרונים בשעה שלוש וחצי בצהריים ביום שבת, במעגלי הפרידה בהם הם היו אמורים להרגיש את האהבה הגדולה הזו אחד לשני, ואת הרצון להישאר עוד ולמשוך את המעגל ואת המסע, וגם כמובן לאהוב אותי (בואו נהיה כנים עם עצמנו), אבל הם מצידם רק עשו צחוקים והיו כל כך נפרדים אחד מהשני, הבנתי שהכל גמור. שהמסע הזה נכשל!...
באותו הרגע שכחתי שאצלי, כשאני מרגיש שהכל גמור, אז אני מתחיל לחיות, אז שכחתי שבדרך כלל רק כאשר יורד ממני העול והחובה להצליח בכל מחיר, אני חי את החופש והעוצמה האמיתיים הגלומים בי ובכל אחד. כי אין לי מה להפסיד, כי טלטלת הרגש מוציאה ממני דברים, כי המוסר הצדקני מפסיק לאחוז בי, וכי אני מוכן ללכת בדרכו הלא נודעת של האל.
מה שקרה בפועל הוא שבאותו הרגע פשוט פתחתי בנאום חוצב להבות – "המסע הזה נכשל" אמרתי להם, "אתם נכשלתם. הייתם אמורים עכשיו להיות בסופו של תהליך אשר היה אמור לגבש אתכם כקבוצה, תהליך שהיה אמור לפתוח לכם את הלב. הייתם אמורים להיות בהרגשה עילאית של אהבה. אבל לרובכם שום דבר מזה לא קרה. לא הצלחתם להתקרב, אתם לא מרגישים שום אהבה, אתם רק מחכים שהכל יגמר, ואני בשוק מזה, אני לא מאמין שזה קרה לי, לא ידעתי שזה יכול בכלל לקרות. נכשלנו. נכשלתם..." .
באותו הרגע הייתי ממש נסער, זו לא הייתה שיחה של מניפולציה. באמת הרגשתי את זה, הקול שלי היה חנוק. משם המשכתי להכות בהם, את התורה האמיתית, נאום שאני לא אגולל פה.
והם כמובן התעוררו והכו גם בי, בעיקר שלושת המנהיגים- אמרו שהמעגלים היו משעממים, שהמתודות היו משעממות, שאצלם הצופים עושים את זה הרבה יותר טוב, שאם הייתי נותן להם הם היו מלמדים אותי איך לעשות את זה מעניין וכו' וכו' וכו'.
התחיל ויכוח מאוד לוהט שבמהלכו אמרתי להם שהמסע הזה הוא המעגלים, ואם המעגלים היו משעממים, אז הם היו משעממים, אשתי רותי שהייתה שם ב"מקרה", אמרה לי מאוחר יותר משפט מאוד קצר ופשוט- "המעגל מתחיל להיות משעמם כשלא מדברים מהלב", ואז הבנתי את כל העניין. הם פשוט לא דיברו מהלב. שבוע הם העבירו בתוך השכל, אמרו לנו מה שאנחנו רוצים לשמוע רק כדי שנעזוב אותם, והם יוכלו לחזור ולעשות שטויות בחדר.
אבל זה לא היה הסוף, כי כשהמורה שהייתה איתי במהלך כל המסע שמעה מה הם אומרים היא ממש לא הסכימה, כי לטעמה היה מסע טוב, לפחות לה ול-70 אחוז מהתלמידים בקבוצה. והיא לקחה את המושכות לידיה ושאלה אם כולם מסכימים עם מה שהם אומרים?- שהיה משעמם וכ"ו , ואף אחד לא פצה את פיו. אף אחד לא העז לדבר. ולתוך הדממה המעיקה הזו אני המשכתי להכות בהם, באותו הזמן כבר דיברתי על המצב במדינה, שכולם נורא מצליחים, ושגם הם בטח מאוד יצליחו, ויהיה להם תואר שני וכסף והכל, חוץ מהדבר הכי חשוב –לאהוב ולקבל אחד את השני, הדבר שהכי חשוב וחסר למדינה הזו. (כמובן זה היה הרבה הרבה יותר חזק ומרגש) בשלב הזה חלק מהם התחיל לבכות וקרה מהפך שקשה לתאר, כאילו כל החושך הפך לאור ברגע אחד, כאילו שמתוך כל מה שקרה פתאום כולם הבינו איפה נכשלנו ולמה נכשלנו, ומה המסע הזה בעצם ניסה לומר והם לא הבינו. ואז אחד המנהיגים אמר לי – " אני עדיין לא מסכים עם כל מה שאמרת אבל אני מעריך את הכנות שלך את זה שנכנסת בנו, את זה שאמרת לנו את האמת בפרצוף. רוב המדריכים שאנחנו פוגשים מנסים להחליק את הכל ולהגיד שהכל בסדר, וכולנו היינו אחלה, ולעשות איזה משחק שמשכיח את הכל. אבל אתה לא עשית את זה, ועל זה אני מעריך אותך".
ואז הסתיים המעגל, ופתאום באו אליי כל השותקים ואמרו לי שהם לא מסכימים עם מה שאמרו השלישייה, אבל הם לא רצו לדבר. "למה?" שאלתי אותם, והם פשוט לא ידעו לענות, אבל אני הבנתי, פתאום הכל נפל עליי, הם פשוט פחדו לדבר. המקובלים יצרו בתוך המעגלים אמירה נסתרת למשך כל המסע הזה שזה פשוט לא "קוּל" להשתתף, לא קוּל לדבר מהלב, אלא אם כן הם מדברים, אלא אם כן זה נושא שמעניין אותם, כמו אני ועצמי או אני והקבוצה. כן, המנהיגים פשוט "ייבשו" לי את המעגלים, ואני לא ראיתי את זה, כי הפעם הם לא ירקו לי גרעינים לתוך המעגל, ולא שתקו ולא הפריעו, האמת הם אפילו היו אלה שדיברו רוב הפעמים, והאמת רק כשהם היו מדברים משהו היה קורה...
ואז הבנתי את אחת ההבנות הכי חשובות שלי- שפעלתי מפחד. שהחבר'ה מקובלים הפכו אותי לבן ערובה שלהם. שהם שידרו לי שדר תת קרקעי שאומר- "בלעדנו אין לך קבוצה. אם אנחנו לא כאן. אף אחד לא יגיד שום דבר. כולם פה לא מחוברים לעצמם, ולא יגידו לך כלום!" והטעות שלי הייתה שאני קיבלתי את זה. כי ביומיים הראשונים הם באמת אלה שדיברו ואמרו את הדברים הכי חכמים, והכי משמעותיים. כי הם באמת היו אנשים איכותיים והצדדים הבעייתיים שבהם שמכתימים כל דבר שהם עושים, הם דברים כל כך נסתרים, כל כך קשה לשים עליהם את האצבע... לקח לי יומיים להבין את מי הם מזכירים לי- הם התנהגו בדיוק כמו החבר'ה המובילים שהיו איתי בסיירת מטכ"ל. כאלה שכביכול הכל בסדר איתם, לכאורה הם עושים את הכל כמו שצריך, הכי טוב שאפשר, יותר טוב מכולם, אבל באמת, כשבוחנים את הכל ברמת העומק, מבחינה רוחנית ורגשית, הם בבעיה גדולה מאוד, הם בתחרותיות בלתי פוסקת מול האחר, הם בזיוף גדול מאוד, במעשייהם הכל נכון רק שחסר בהם אהבה וקשר אמיתי עם האחר, בעצם הם התגלמותה של ההפרדה. בעיה שגם עכשיו כשאני רוצה לתאר אותה זה קצת קשה לי. ואסתפק במילים "עיין ערך אהוד ברק" והמבין יבין (וסליחה עם תומכיו. זה לא פוליטי).
וזהו, פה בעצם המסע נגמר- אני לא יכול לתאר את תחושת התסכול וההחמצה שחשתי אחרי שנפרדתי מהם וצעדתי הביתה לבד (אמנם אשתי הייתה איתי. מזל. אבל חשתי לבד). תחושה שרק התעצמה כאשר אחייניתי (בת אחותה של אישתי רותי) שגם היא לומדת בבית הספר הזה ויצאה למסע, ענתה לי ביובש לשאלה "איך היה המסע? " ש"היה בסדר. לא דיבר אליי יותר מדי". והיא כאמור היתה בקבוצה אחרת. כפי שאמרתי התהליך הזה חזר בכל הקבוצות והרבה יותר גרוע אצל מדריכים שלא התעוררו ולא הבינו מה קורה עד הסוף.
האמת, בקבוצה אחת זה לא קרה, זו שהכילה את הערסים הכי בלגניסטים של השכבה ואת הצפוניות הכי חכמות ומלוקקות, הרכב אשר לא אפשר לאף אחד שם להישאר אדיש. ביום חמישי, אחרי שהם הגיעו לשיא עם המשבר המתמשך שהיה להם מההתחלה, הכל השתנה.
וכך במשך שבוע שלם לאחר מכן, מוחי הלך וחזר שוב אל המסע הזה, אל כל מה שקרה בו, אל האירועים ואל הרמזים שלא ראיתי ואל מה שראיתי ולא טיפלתי בזמן, ולאט לאט התגבשה אצלי תמונה, אשר עתידה להפוך את הקערה על פיה במסע הבא שעשיתי, שהיה מאוד דומה לזה אותו תיארתי, זה שסיימתי אתמול, זה שבזכותו ובזכות ההצלחה בו אני כותב לכם את המייל הזה.
ולפני שאתאר אותו (למי שהגיע עד פה אני מבטיח שהכל יהיה הרבה יותר קצר) אומר מה המסקנות שאליהן הגעתי בסוף אותו שבוע, של חשבון נפש בין המסעות:
1. אל תהיו עבדים של התכנים! אל תתנו לתוכן להשכיח מכם את התהליך כי בלעדיו אין כלום. בלי כלים לא יכול להיכנס האור-
בליל יום שלישי רגע לפני יום אני והעם בארץ אמרתי לאחד המדריכים שאיתי שאני מרגיש שאני מאבד את החניכים, שהם לא איתי, שבא לי לעזוב מחר את כל ההדרכות החשובות שהכנתי על הל"ה וגוש עציון ופשוט לעמת אותם עם מה שקורה, להגיד להם מה שאני מרגיש ולברר מה קורה אצלם. הרגשתי שזה הדבר הכי חשוב שאני צריך לעשות אבל לא הייתי שלם עם זה, היום הזה גם ככה קצר, ולאבד את ההדרכות שהכנתי בגלל שאני צריך לדבר על דברים מיותרים שבדרך כלל לא צריך לדבר עליהם ביום הרביעי, זה די מבאס, זה אומר שהם אולי יעברו את יום אני והעם בארץ, בלי לשמוע שום הדרכה על דויד וגוליאת או על מרד בר כוכבא (שכל כך עמלתי עלייהם בבית), זה אומר שנסיים את היום והם אולי עדיין לא יבינו כלום על הקשר החשוב וההיסטורי של עם ישראל לארץ ישראל. אז בסוף שאלתי את המדריך שדיברתי איתו - "אז מה אתה מתכוון לעשות?" כי גם אצלו הייתה אותה הבעיה, והוא אמר לי, "אני מתכוון להעביר להם כזו הדרכה על הל"ה שהם יבינו את הקשר שלנו לגוש ולארץ" ואני ברוב טיפשותי התקפלתי - 'מה אני בא לדבר איתם על דברים כל כך קטנים כמו מה קורה איתם עכשיו, ולמה המעגלים לא ממריאים, כאשר הקשר ההיסטורי של עם ישראל עומד על הפרק...' חשבתי לעצמי באשמה וויתרתי על הרעיון לדבר איתם על מה שקורה. דבקתי בהדרכות והפסדתי עוד יום!
והפסדתי אותם. כי הם הלכו אחרי ביום הזה כמו צאן מובל לטבח. בית ספר שמאלני שמקבל הדרכה בגוש עציון. הם היו באנטי אבל לא אמרו לי כלום, כי הרי הם רצו להעביר את היום הזה כמה שיותר מהר ולעלות לירושלים, כי הם מחקו אותי כמו שהם מוחקים את כל המדריכים שהיו להם בטיולים השנתיים, הולכים אחריך, מנתקים את המוח, פותחים את האיי פוד ומחכים שהכל יסתיים. ואתם יודעים מה, גם אם היו אומרים לי משהו, פוליטי נגיד, בטח לא הייתי מקשיב- כי לא היה לי זמן, כי היו לי תכנים חשובים להעביר, על היסטוריה שקרתה לפני 3000 שנה.
וזה המסר הראשון והחשוב שאני רוצה להעביר כאן- בעיקר למדריכים הדתיים שבינינו שכל כך רוצים להחדיר לנוער ציונות ואהבת היהדות והארץ. אל תהיו עבדים של התכנים. לא ניתן להעביר תוכן בלי תהליך. אם הקבוצה לא אתכם בלב, אין טעם להשחית מילים. אין טעם לדבר על דוד, ועל דני מס, כשהם בכלל טרודים בשאלה הגורלית של איזה חדר הם יקבלו בלילה. בואו לא נהייה מורים בבית ספר שמרוב שיש להם חומר להעביר, אין להם זמן להתעכב על חינוך... אני חושב שרוב המסעות שלא ממריאים זה בגלל זה- שאנחנו לא מאפשרים לעצמנו את כל חופש הפעולה שיש לנו. אחרי אותו מסע החלטתי שאני לא מתקדם מעגל אחד קדימה מבלי שהקבוצה איתי. שברגע שהם מתחילים ללכת אחרי בקצב הלוויה, ולחשוב כל הזמן מתי היום יגמר והם יגיעו לאכסניה אני עוצר הכל ומדבר איתם על זה. ומעמת אותם עם עצמם ועם התחושות שלהם.
(פרט כמובן ליום הראשון ששם אני נותן הקלות..)
2. תנו לעצמכם חופש פעולה מלא. אל תוותרו לחניכים. אל תשאירו חניכים שעושים בעיות בלי לעצור הכל ולעמת אותם עם זה. תהיו כנים עם עצמכם ועם החניכים. תגידו להם הכל. תחשפו את הרגשות שלכם. אתם לא יודעים איזה פלא זה יכול לעשות. שתי המדריכות שהיו איתי במסע האחרון, רק כשהן החלו לדמוע והחניכים ראו את זה, משהו אמיתי החל לקרות...
והאמת- החסד הכי חשוב שאפשר לעשות עם הדור הזה, זה קודם כל לשים לו גבולות, ולהראות לו איך ומת, הוא לא סופר אותנו.
נדרשת פה אומנות של החזקה של ניגודים- מצד אחד להראות להם איך אנחנו מרגישים, מצד שני להיות הכי קשוחים והכי לא מתפשרים כשצריך.
אני לא יכול לתאר לכם איזה הרגשה פנימית זה נותן כשאתה מאפשר לעצמך לבוא מהמקום הזה. פתאום אתה חש שהכוח חזר אליך, פתאום אתה כבר לא בידיים של החניכים. פתאום אתה מבין, שהרצון ללמד אותם ולהעביר להם את התכנים בכל מחיר הוא מוקד הכוח הגדול ביותר שיש להם עלינו, וכשאתה זונח אותו, ומבין שחינוך אמיתי מתחיל קודם כל בדרך ארץ, בבסיס שבבסיס, אתה יכול לעשות הכל, למשל, לא לצאת למסלול עד שהנערה המפונקת האחרונה לא מילאה בקבוק מים שלם. אני עשיתי את זה במסע האחרון, זה עלה לי בעיכוב של עוד חצי שעה, התחלתי את יום אני והעם בארץ רק בשעה 11.45 (כפי שאמרתי היה מסע בעייתי גם הוא), אבל זהו אחד הדברים הכי חשובים שעשיתי במסע הזה, גם לעצמי וגם לה. תאמינו לי שהיא תזכור את זה יותר מכל מילה שאמרתי על הפלמ"ח בדרך לירושלים, ותאמינו לי שזה גם יותר חשוב מכך. לא כי ירושלים לא חשובה, פשוט כי אי אפשר לדבר רחוק על השמיים כאשר בקרוב, בבסיס, שום דבר לא עובד.
ושוב- אם תסתכלו למה בית הספר לא עובד ולמה הטיולים השנתיים כבר לא עובדים זה בדיוק בגלל זה, כי התלמידים נמצאים בעמדת הכוח. כי בעלי הסמכות עסוקים יותר מדי בחובה להעביר את התכנים. כי לאף אחד אין כוח או זמן להתעסק בבעיות האמיתיות.
תאמינו לי שלא צריך לזה כוח, צריך רק לשנות את האמונות שלנו. להבין שלמרות שנורא חשוב לנו להעביר את המטרה ואת המסר ההיסטורי, יותר חשוב להעביר את הדרך ולגעת קודם כל בהווה, בכאן ועכשיו של הקבוצה.
3. אל תיכנעו לטרור החניכים המקובלים ו\או הקולניים והכוחניים- אם זה טרור גלוי בנוסח הפרעות אין סופיות , או סמוי בנוסח יצירת אוירה שזה לא "קוּל" לדבר ולהשתתף במעגל. אל תיקנו את האמירה התת- מודעת שלהם אליכם שבלעדיהם אין לכם מעגל ואין קבוצה, לא משנה כמה חכמים או דומיננטיים הם.
אמנם, צריך לעשות את זה לפעמים בהדרגה, אתה לא יכול לשבור להם מנהיגות, או להעביר את הכוח לקבוצה כולה ביום הראשון של המסע, אבל בהחלט אפשר לעשות את זה בהמשך הימים. כמו שאני עשיתי במסע האחרון, הפעם המנהיג שלי היה נער אדיר מימדים, מטיל מורא ומאיים, בן למשפחת עבריינים ועם מנת משכל של גאון. המורה המלווה של המסע נתנה לו להיות המפקד היומי למשך כל השבוע בלי להתייעץ איתי וכפי שאמרה לי "אל תסתבך איתו, תן לו את ההרגשה שאתה חלש וצריך את העזרה שלו, אם תכנס איתו לעימות הוא יהרוס לכולם את המסע".... וכך אכן היה. ביום הראשון אף חניך כמעט לא דיבר חוץ ממנו, וזה לא שהוא לא נתן לאחרים לדבר, הוא פשוט היה גאון, הייתי נותן להם קטע של אפלטון או שיר של ברי סחרוף והוא היה מנתח לי אותו בשלושה משפטים כמו שרק גאונים שלומדים קבלה ושמחוברים לעצמם, יודעים, והיה סוגר לי את המעגל, אחריו אף אחד לא העיז לדבר. מהר מאוד הוא גם נתן לי להבין שיש לו פתיל קצר, יכולתי להעיר לו הערה קטנה והוא היה על סף התפוצצות. והוא מן האנשים שבמבט אחד יכולים לנהל אותך.
ההקבלה בינו לבין שלושת המקובלים מהמסע הקודם היתה בלתי נמנעת. אמנם פה עומד מולי ראש מאפיה ושם לוחמי סיירת, אבל הרעיון היה אותו הרעיון, וכבר ביום השני כשהוא עבר את הגבול ביחידת מדריך בסוף יום אני והקבוצה, זרקתי באוויר הערה "שאולי יש אנשים בקבוצה שמפחדים לדבר", תוך כדי שאני מסתכל לו בעיניים, והוא איבד את זה, והתחיל במסע ההרס שלו. גם אצלו כמו המנהיגים במסע הקודם זה היה משהו סמוי יחסית, הוא פשוט חתר תחתי בכל הזדמנות ובכל רגע, אך לא באופן ישיר לגמרי. רק שהפעם, לקחתי אותו לשיחה אישית בצד, מיד לאחר מכן, ולמרות שהוא הבהיר לי שהוא מחק אותי ושאין לו מה להגיד לי ושלא אגע בו (שמתי עליו את היד) ושהוא גמר עם המסע הזה וישב בצד עם המורה במעגלים אבל לא יפריע, הצלחתי להחזיר אותו לתלם ולהתחיל גם איתו במסע. כמובן שכל זה קרה רק אחרי שעה מתישה מאוד שגם במהלכה שמעתי דברים די קשים על עצמי. אגב, כל מי שבוחר להתמודד עם המנהיגים החכמים האלה צריך לקחת בחשבון שהוא עומד לשמוע דברים קשים על עצמו, חלק מהם נכונים אגב, והעצה הכי חשובה שלי אליו הוא להיות כנה עם עצמו ועם התלמיד, איפה שטעינו להודות בטעות. הם לא פראיירים, זיוף הכי קטן שהם מרגישים ממך, חוסר כנות, או רצון לעשות עליהם מניפולציה, ואתה מאבד אותם.
4. אל תחזיקו חניכים בכל מחיר- פעם, לפני 5 שנים, הייתי משאיר חניכים בכל מחיר, הייתי אומר לעצמי, "למרות שהחניך הזה מפריע, למרות שהוא רק הורס, אני אשאיר אותו, הרי הוא זה שצריך את הימים האלה יותר מכל, אולי בסוף ייפול לו האסימון, אולי בסוף הוא יבין משהו. מה? אם אני אשלח אותו הביתה, זה לוותר עליו, זה להותיר את החלשים מאחור. והוא בחיים לא ילמד"
במהלך השנים האחרונות שיניתי את הגישה הזו לחלוטין- זה התחיל מזה שראיתי שלרוב, האסימונים לא נופלים אצל החניכים הללו והם רק רואים בכך אישור להמשיך להפריע (כמו בני דודנו, אגב). אבל מה ששכנע אותי באמת היה כשהבנתי שמתנת החינוך הכי טובה שאני יכול לתת לחניך כזה היא שוב- להעמיד לו גבולות. שדווקא אם פעם אחת הוא ישלם על משהו שעשה, בלי פשרות, זה ייתן לו הרבה יותר וייחרט בו, ויתרום לו לחיים, יותר מכל הדרכה על ניסים גיני או ריקוד מוטרף בכותל.
אני חייב לציין שבמסע ישראלי אף פעם לא הצטרכתי לעניין הזה. אף פעם לא העפתי חניך. אבל הייתי מוכן לעשות את זה, והחניכים הרגישו שאני מוכן. כשאמרתי לשלושת החבר'ה עם הגרעינים שעוד רגע אני מטיס אותם הביתה, הם הרגישו טוב מאוד שאני מתכוון לזה, כי באמת התכוונתי, וזה היה מספיק. בדרך כלל זה מספיק.
כפי שאמרתי , בואו נחזיר לעצמנו את הכוח. בואו נזנח כל מיני אמונות שבגללם החניכים יוצאים עם ידם על העליונה.
וקודם כל לטובת החניכים.
סוף דבר-
כאמור בשבוע האחרון יצאתי למסע נוסף שכמו שבטח הבנתם מהדוגמאות שנתתי היה דומה מאוד למסע עליו כתבתי, דומה עד כדי פליאה, דומה כפי שרק אלוהים יודע לזמן לנו את הזכות לתקן את דרכנו בכך שהוא מעמיד אותנו עם דפוסינו החוזרים, ועם המציאויות שלא פתרנו עם עצמנו, עד אשר אנו פותרים אותם.
כמו במסע הקודם המנהיג עשה את המעגלים למשמעותיים והראה לי מי הבוס ובזכות מי המסע מצליח.
כמו במסע הקודם ביום השני הם נורא נהנו והתגבשו.
כמו במסע הקודם ביום השלישי למרות שהייתה התנדבות מעולה, בסוף במעגל שמעתי בעיקר את הביקורת של הקומץ שהיה בהתנדבות בחדר השני והתאכזב שהזקנים היו אפאטיים מדי ולא רקדו. באופן מוזר שוב המנהיגים היו בחלק הזה ואת כל השאר שנהנו והתרגשו משום מה לא שמעתי.
וכמו במסע הקודם ביום הרביעי החלה התדרדרות...
זה התחיל בזה שהתחלנו את היום ב 11 וחצי (וכל מי שישן עם המסע שלו בנס הרים- מקום יפה אך בעייתי מאוד, יבין למה), פתאום הרגשתי את מה ההרגשה הזו, הקשה, שהם הולכים אחריי בקצב הלוויה, שהם כל הזמן מתלוננים מתי נגיע, ומתבאסים, ומתלוננים, והפרצופים שלהם חמוצים...
והייתי אמור לעשות סוף סוף מעגל ראשון של היום, בשעה אחת בצהריים, הייתי אמור לדבר על מרד בר כוכבא והמרד הגדול ליד מערת פעמון, והיה לי גם לדבר אחר כך על הל"ה ועל דוד וגולית, ועל עוד הדרכה מעולה שהכנתי שבכלל קשורה למצב של כדור הארץ, וגם ללכת עוד 5 ק"מ וגם להספיק לעשות יחידת מדריך... בקיצור לא היה לי זמן , לא היה לי בכלל זמן. אבל ידעתי שאני צריך לעצור הכל, ידעתי שבמעגל הזה אני חייב לדבר על מה שקורה עכשיו, חייב לעמת אותם עם ההווה בו אנו נמצאים, חייב לזכור את הדרך לפני שאני הולך למטרה. והמוח שלי התנגד לכך- "אם אתה עושה את זה , לא יהיה לך שום מעגל של אני והעם בארץ. איזה ביזיון זה! על מה תדבר איתם ביחידת מדריך? מה גם שאורי המנכ"ל וטימי נציג משרד החינוך מסתובבים בשטח, בעיקר בשביל לראות איך ואם התכנים עוברים לתלמידים" , הוא(המוח שלי) אמר לי, כמו שאמר לי על החוף בעיר סלבדור בברזיל(וסליחה עם מי שלא קרא), כמו שהוא אומר לי כל הזמן כשאני רוצה להישאר במוכר במקום להיות אמיץ ולקפוץ ללא נודע.
למזלי בגלל בטראומה הטריה ממסע הקודם, ובגלל ששבוע קודם לכן עיניתי את עצמי בחשבון נפש נוקב וחשבתי שאני יודע בדיוק למה ואיפה טעיתי אז (הזכרו בסעיף מס' אחת- אל תהיו עבדים של התכנים!) החלטתי לקחת סיכון ולעשות איתם את המעגל שאחד המדריכים שהיה איתי אז (צורי חתוכה- הקרדיט לו) כינה אותו "שיחת נפל דבר"-
וכך, אחרי 10 דקות של עמידה בפרץ התלונות של- "למה צריך לשבת במעגל על החול? ולמה יצאנו בכלל מהאוטובוס אם בסוף גם ככה מגיעים לאוטובוס? ולמה לא אמרתי להם מה הולך להיות היום והם סתם הולכים אחרי?!..." הצלחתי להושיב אותם, ומולי נגלה המראה הבא-
קבוצה של 25 נערים עם פנים חמוצות, יושבים ובוהים, כאילו רק עכשיו הערת אותם מהשינה, והם פשוט שקועים בתוך עצמם, אין להם כוח לכלום, הם עצבניים לאללה, והכי גרוע- במעגל אין שום אנרגיה, לא יודע אם פעם שמתם לזה לב, אבל ממש אפשר להרגיש את זה, מתי המעגל ריק ומתי הוא טעון ומלא.
"תסתכלו רגע על עצמכם, תסתכלו רגע על הפרצופים שלכם" התחלתי עם שיחת ה"נפל דבר" שלי, "מה קורה איתכם? למה אתם כל כך סובלים? תרגישו את האנרגיה במעגל, אין פה כלום. אתם לא רוצים להיות פה בכלל" ואז הפלתי את הפצצה- "ובגלל זה כמה בנות באו אליי אתמול ואמרו לי שהן רוצות לעבור לקבוצה 5, שם כולם מגובשים ורוקדים" ובום! פה התחילה שיחה שלא אגולל בפניכם, רק שבמהלכה עלו וצפו כל הבעיות של הקבוצה הזו- הסתבר למשל שכולם שמעו אתמול שיש שש בנות שרוצות לעזוב את הקבוצה ולעבור לקבוצה אחרת וזה יצר הרבה עצבות ומתחים בקבוצה, דברים שאף אחד לא היה מדבר עליהם בלי השיחה הזו, וגם שכל החניכים הלכו אתמול לישון אחרי 3 בבוקר, כי "ככה זה בטיול שנתי אנחנו "מחליקים" את המדריך ביום ומחכים ללילה" כפי שאמר לי אחד מהם...
וכך אחרי שעה סוערת מאוד, פתאום, לאט לאט משהו השתנה, הם התעוררו, הם חייכו, הם פרקו את המתחים והרגישו שוב ביחד, ופתאום המעגל היה טעון, ולא היה צריך להיות בן אדם רוחני כדי להרגיש את זה, "אתם מרגישים את האנרגיה החדשה במעגל?" שאלתי אותם מחייך, והם כולם אמרו "כן" במין פליאה כזו, כאילו עשיתי להם איזה קסם, כאילו קרה לנו איזה נס.
וזהו, מאותו הרגע הכל התהפך והמסע המריא כפי שרק המסעות שעובר עליהם משבר שמתגברים עליו יודעים להמריא. המסעות בהם המציאות מוציאה אותך מהמתודה שהכנת ואתה מאבד שליטה על הקבוצה וחייב לאלתר, חייב לצאת מדמות המדריך להפגין רגשות ולהיות עצמך.
וכשאני כותב את הדברים האלה יש לי דמעות בעיניים, כי אני יודע שעשיתי את זה שוב, שהבנתי מה אלוהים רצה להגיד לי ופרצתי את הגבולות של עצמי, אל החופש והעוצמה שבאנו למצוא בחיים הללו. וכי אני יודע שגם אני עברתי מסע, שעברתי שיעור כל כך חשוב לחיים שלי, שהתעליתי מעל עצמי, שפעלתי נגד האוטומט שלי, ושאלוהים הרחום זימן לי את אותו הקושי בדיוק כדי שתהייה לי הזדמנות לתקן, כדי שתהיה לי הזדמנות להפוך להיות כמותו- יוצר מציאות, ולא עבד נרצע שלה- שחי ומקבל מכות ולא יודע על מה ולמה. (וגם כאן עיינו ערך העם היהודי, שמקווה שאת 3000 שנות סבל שלו, של "שיחת נפל דבר" שעושה לו אלוהים, הוא יצליח לעבור סוף סוף)
זהו
אני מקווה שהייתי ברור.
תזכרו שתמיד יש לנו את הכוח לשנות, ואם לא הצלחנו, זה רק כי לא תפסנו עדיין את השיטה, או שלא היינו מוכנים לשלם עבורה מחיר שבגלל האמונות המגבילות שלנו נראה לנו גבוה מדי.
תודה ל"מסע ישראלי" שתמיד משקף לכל אחד מאיתנו, כמו לתלמידים, איפה הוא נמצא ועל מה עליו לעבוד.
שלכם, בהערכה גדולה
שנה טובה
אייל שמיר@
Comments