בתור יהודי רוחני אני מתבאס שאין בית מקדש. בית פיסי לאל על האדמה אמור להיות הביטוי הכי ישיר לקשר איתו. אתם יודעים, היהדות כמו עוד דתות רבות אחרות טוענת שיש קדושה של זמן וקדושה של מקום. נכון, אפשר להתפלל בכל מקום ובכל זמן, ואלוהים שומע, אפילו בשירותים. אבל יש מקומות ויש זמנים בהם ה"וילון" (שחוצץ בין העולם הזה לעולם הבא, ביננו לבין האלוהים) דק יותר, שם התפילות עוצמתיות יותר, והתדר עובר חזק ובהיר הרבה יותר. ככה זה על הר הבית למשל, או בזמנים כמו פסח או יום כיפור. ואני מסכים איתם. אז כן, אני די עצוב שאין בית מקדש וכשתשעה באב מגיע אני זוכר, ולומד ומספר על כך לבנותיי (אבל לא צם. בכל זאת יש גבול כמה אני מוכן לענות את עצמי. צום אחד בשנה מספיק לי). ובכל זאת היום בערב כששמעתי ברדיו תוכנית סיכום לתשעה באב פתאום היה לי ברור- מזל שאין לנו בית מקדש. מזל שהמוסלמים עוד שם והדבר לא מתאפשר. לרגע ראיתי בבהירות איך במצבנו כיום, אם היה שם הבית הזה שאנו כה נכספים לו, אז לא היינו מתקרבים אל האל אלא דווקא מתרחקים ממנו. בעיני רוחי ראיתי את כל המסחרה שהיתה מתרחשת סביב הבית הזה, ראיתי חרדים וקיצוניים לוקחים עליו בעלות, ראיתי יהירות שמתפרצת בקרב חלקים מהעם ששוב כמו לפני 2000 שנה בחורבן ההוא היו מתחילים לחשוב (בטעות) שאלוהים עובד בשבילם, ראיתי איך במקום לקדש את הרוח, רוחו של האדם המקיים קשר עם אל בלתי נראה ובלתי ניתן להמשגה, אנחנו שוב דבקים בחומר הפשטני וחסר התוחלת ומאבדים את העיקר, וראיתי את החורבן מגיע שוב- חורבן שלישי של עם ישראל בגלל תקומתו של הבית הזה השלישי, אם היה קם, היום.
ולא שאני אומר שלא צריך שיקום לעולם, אבל בטוח לא היום. אנחנו לא ראויים עדיין, אנחנו לא מבינים ולא מקיימים את רצון האל, אף אחד מאתנו- לא חילוניים ולא דתיים. אומרים שהבית השני נחרב בשל שנאת חינם והשלישי יקום על אהבת חינם, ואם ככה, אז הדברים די פשוטים- אנחנו, כולנו, עוד רחוקים, רחוקים מאוד.
Comments