לפני כמה שנים במהלך הדרכה מול קבוצה של עובדים סוציאליים ליד קבר רבין בהר הרצל סיפרתי את סיפור חורבן הבית השני במרד הגדול. כיצד למרות שחיילי האימפריה הרומית צבאו על חומות ירושלים (לאחר שהחריבו כבר את כל אזור הגליל והשפלה) עמדו חיילים יהודים בתוך החומות ופשוט נלחמו בינם לבין עצמם- דקרו זה את זה בחרבות, ושרפו אחד לשני את מחסני המזון. "איך זה יכול להיות", שאלתי שם, "שהיהודים בתוך החומות עומדים מול אויב כל כך מר שמאיים להרוג אותם ובכל זאת, במקום להילחם איתו, הם נלחמים בינם לבין עצמם?"
הסוף של הסיפור ידוע כבר, הפלגים השונים שבתוך החומות החלישו זה את זה וכשהרומאים, ממש בימים האלה לפני כמעט 2000 שנה, החלו להבקיע את החומות, כבר לא היה כוח אפקטיבי להתנגד מולם, ירושלים נפלה ובית המקדש נחרב.
"לצערי ההיסטוריה מוכיחה שההתנהגות הלא רציונאלית הזו היא משהו שמאפיין את העם היהודי משחר היווצרותו- בכל פעם כשטוב לנו, וכשאנחנו מרגישים בטוחים, אנחנו מתחילים להילחם אחד עם השני פנימה. יש לנו דפוס, דפוס שחז"ל קראו לו "שנאת חינם" שעד שלא נפתור אותו נמשיך להיתקל בו שוב ושוב, "כמו שגם קורה היום" סיימתי את דברי. "כדי לפתור דפוס חוזר צריך להבין את המניעים אליו", הוסיף לפתע אחת המשתתפים, עובדים סוציאליים יודעים משהו על דפוסים חוזרים... "אם רוצים לפתור דפוס שחוזר על עצמו צריך לרדת לחקר הגורמים הנסתרים שיוצרים אותו. אחרת שום דבר לא ישתנה. זה כמו גבר מכה שכל פעם אחרי שהסערה שוככת הוא מצטער על מה שעשה ומבקש סליחה אבל אח"כ משום מה הוא שוב חוזר על אותו המעשה. למה? כי הוא לא פתר את המניעים הפנימיים שדוחפים אותו לכך כאשר החיים האמיתיים מתרחשים והכעס וכל הפחדים שבתוכו צפים ומתחילים לנהל אותו", הוא אמר ואני הרגשתי שהוא שולח אותי לעשות שיעורי בית.
בכל שנה בתשעה באב או לקראת יום השנה לרצח רבין, המדיה הישראלית מתחילה להציף אותנו במשפטים כמו: כבוד לשונה, לקבל את האחר, ואהבת לרעך כמוך, להכיל את החלש וכיוצא בזה. בקיצור סיסמאות. שומעים אותן מכל קצוות הקשת, שומעים אותן שוב ושוב, מחנכים אותן בבתי הספר, כולם מסכימים עליהן ועדיין דבר לא משתנה. מיד אחרי שנגמר היום ובשנים האחרונות גם תוך כדי היום, השיח האמיתי, הבין מגזרי בישראל ממשיך להיות שיח של מאבק, של התגוננות ולפעמים גם של שנאה ממש. למה זה קורה? למה אנחנו לא מצליחים לקחת את האמיתות האלה ופשוט לחיות אותן- לכבד את האחר, לקבל אותו, זה הרי נשמע כל כך פשוט. מי לא רוצה לאהוב?
בזכות אותה אמירה של העובד הסוציאלי יצאתי למסע, לברר מה עומד מאחורי הדפוס הזה של שנאת החינם? מה הוא מקור הפחד והאמונה שגורמים לנו להילחם לפעמים עד חורמה כנגד הצד השני, כנגד אחינו? למה זה כל כך קשה לנו לקבל את האחר?
בשנים האחרונות התשובה לכך נעשתה לי מאוד ברורה ואשתמש לצורך כך בדוגמה מראיית העולם של החילוני המצוי אותה אני מכיר היטב- החילוני לא יכול לקבל את החרדי כי עמוק בתוך תפיסת העולם שלו נטועה ההנחה שאם אני אקבל אותו יקרו שני דברים נוראיים, הראשון, ישראל תיפגע כלכלית, וגם אני אפגע כלכלית אני אצטרך להקריב מהכיס שלי, מרמת החיים של הילדים שלי בשביל לעזור לו להתקיים ולחיות ברמת חיים בסיסית. והשני היותר קשה הוא שאם הבנים שלנו ימשיכו להתגייס והבנים שלהם לא, אזי ביום פקודה יש יותר סיכוי לבן שלי למות! כאשר שתי הנחות האלה מקננות לנו במוח אין שום סיכוי שנוכל לקבל אותו, להכיל אותו ובטח שלא לאהוב אותו.
הייתי רוצה לומר עכשיו שהנחות היסוד האלה אינן נכונות, אבל לצערי הן די נכונות- סטטיסטית, אם יש פחות חיילים והם רובם חילוניים הגיוני שכאשר מישהו ימות הוא יהיה מהקבוצה שלנו, וגם כלכלית הדברים ברורים. ולכן בגלל שיש מידה של צדק בראיית עולמנו ואנחנו לא רוצים לצאת פראיירים אנחנו הולכים תמיד למקום המתבקש- למאבק שבא מתוך ציפייה שהאחר, החרדי במקרה הזה, ישתנה ויקבל את הנחות היסוד שלנו, או לפחות אם לא יעשה כן, ישלם על כך מחיר, אם בישיבה בבתי כלא ואם ע"י קיצוץ תקציבים. זה הפתרון שמזין את המאבק, הבעיה היחידה איתו שההיסטוריה הקרובה של הציונות מוכיחה שהדבר הזה פשוט לא עובד, האחר לא ישתנה כמו שאתה רוצה, הוא לא יקבל את הנחות היסוד שלך פשוט כי הוא עצמו מצפה ממך לאותו הדבר- שאתה תקבל את שלו ותשנה את התנהגותך, כי לתפיסתו אתה הוא זה שפוגע בו בהתנהגות שלך, ובראיה חרדית, ההתנהגות החילונית המתירנית שלך, אי לימוד התורה ואבדן האמונה באלוהים הם אלה שמביאים עלינו את החורבן, כפי שהתורה הקדושה שהוא מאמין בה, טוענת.
הפתרון לכך נמצא במקום כמעט בלתי נתפס מבחינתנו (ולכן לא הגענו אליו עד עכשיו) כדי להפסיק את שנאת החינם ואת המאבק האינסופי הזה כל צד צריך לעשות דבר פשוט אבל מסובך- להיות מוכן להיות פראייר, מוכן להיות קורבן. הצד החילוני צריך לקבל את זה שהדתיים לא ישרתו בצה"ל ולא ישתלבו בשוק העבודה כפי שהוא משולב, ופשוט לקבל את זה. ולא רק לקבל את זה, לקבל את זה בסוג של אהבה, כלומר להתחיל להפנים שאולי יש בהתנהלות הזו של החרדים גם יתרונות מסוימים, שאולי יש איזו חשיבות לדרך החיים שלהם שגם הוא יכול להרוויח ממנה משהו. יהיה אפשר לעשות את זה רק כאשר אנחנו החילונים נפנים שאנחנו לא באמת קורבן, שהאילוץ הזה של לשרת בצה"ל או לעבוד הוא בעצם זכות, ושגם אם יש לזכות הזו מחירים, אלה מחירים שבשם אהבת החינם שווה לשלם אותם, אבל לא רק בשם אהבת החינם אלא בשם הערכים שאני עצמי בחרתי, ערכים של תרומה ושל עבודה שמעצם הבחירה שלי בהם אני מרגיש עצמי זכאי ולא קורבן, קודם כל בעייני עצמי. כאשר האדם מבין שאת כל הדברים שהוא עושה הוא עושה קודם כל בעבור עצמו, וישמח ויהיה גאה עליהם, אז הוא יפסיק להיות קורבן של האחר.
רק לאחר שנעשה את זה נוכל להמשיך להתווכח להמשיך להתנצח ולהוכיח את אחינו, לא מתוך הרגשה של קורבנות וחרדה שדרך חייהם פוגעת בי, אלא מתוך רצון להיכרות, ללמידה ולהזנה הדדית, וכן גם מתוך רצון להשפיע עליו ולשנות אותו ולגרום לו לראות צדדים במציאות שלא ראה ובכך להיות טוב יותר. כתוב "הוכח תוכיח את אחיך" וכבר למדנו שהאדישות היא מקור כל הרע. אבל כאמור לעשות את זה באהבה ולא מתוך תחושה של קורבן.
מאוד יכול להיות שכאשר הוויכוח יתנהל במישורים האלה שני הצדדים באמת יתחילו להשתנות.
Bình luận