הפוליטיקלי קורקט הורס את הדיון.

מידי פעם אני נתקל בתלמידים בבתי ספר דמוקרטים או אנתרופוסופיים או סתם כאלה שמתהדרים בקידמה שאומרים לי- "אנחנו מכירים את מעגלי השיח האלה. לא מגיעים בהם לשום מקום." לרוב אחרי שהם עוברים את המסע הם אומרים- "אבל כאן זה היה אחרת. כאן במעגלים הגענו למשהו". בסוף גם הבנתי למה-

הטיעון הפוסט מודרני של "אין אמת, כל אחד עם האמת שלו", הוא יותר מידי "מידת סדום" ("מה ששלי-שלי. מה ששלך-שלך") מאשר ערך עליון. מתוך עיקרון מוסרי של לקבל את כולם ולא לשפוט, קורה בדיוק הפוך- יש אדישות, חוסר לקיחת אחריות ופגיעה גדולה יותר באחר. זה ברמה הערכית. מבחינת טכניקות של הנחיה הגישה הזו (אין אמת) פשוט הורגת את הרוח של המעגל, הורגת את היכולת להגיע לאן שהוא- לצדק, לפשרה, לדיון נוקב שמחייב מכל צד לקחת אחריות. "הפוליטיקלי קורקט" לא רק שאינו ערכי הוא גם הורס את היכולת לקיים דיון ומפגש אמיתי בין קצוות.

כי בהמון תחומים בחיינו יש אמת. אמת ביחס למטרה אותה אנחנו רוצים להשיג, במובן של ההשלכות של כל פעולה שאנחנו עושים. למשל יש דרך שמקדמת אותנו להשגת היעדים שלנו ויש דרך שמזיקה, יש דרך שמאפשרת לכידות ודרך של פירוד. כי בהתנגשות בין שני צדדים יש אחריות לכל צד ומחוייבות להכיר באחריות הזו, בהשלכות של המעשים שלו ובחובה שלו לעשות בהם שינוי, אם יש צורך. אבל כשמנחה יוצא מנקודת ההנחה שלכל אחד יש את האמת והרגשות שלו, הוא עלול פשוט להמהם בהקשבה לאחר כל אמירה ופשוט להמשיך הלאה, בלי יכולת, להפגיש, לעמת, לברר ולהתקדם לנקודת אמת גובה יותר.