top of page

האנרגיה הבלתי נראית שמחוללת את המציאות שלנו

בשבוע האחרון נכנסתי לשני בתי ספר בנס ציונה לעשות הרצאת הכנה לקראת המסע שהתלמידים הולכים לעבור. מדובר באירוע בו אני עומד מול כבערך 200 תלמידים ועובר איתם על עקרונות המסע ומה נדרש מהם בכדי שהמסע יצליח. מדבר איתם על הקושי המרכזי שהוא בעיקר נפשי ומנטאלי ולא פיסי(כמו שרבים מהם נוטים לחשוב) על "מעגל מת" ו"מעגל חי", בלי"צ- בלי ציניות! (החובה להסיר את הציניות בכדי שהם באמת יוכלו לדבר מהלב ולהיפתח) ועוד. אני עושה את הדבר מזה כמה שנים, וכל האירוע הזה דומה קצת לסוג של מופע, יש בו שיתוף של הקהל, בדיחות, צחוקים, התנגדויות ופניני חוכמה לחיים.

בשתי ההרצאות האחרונות קרה לי משהו מוזר שהוכיח לי שוב דבר שאני יודע כבר הרבה זמן וקשה מאוד להצביע עליו- בבית הספר הראשון אליו נכנסתי ביום שני, מיד כשהתחלתי היתה אנרגיה טובה בחדר, במהלך השעה מצאתי את עצמי מחייך הרבה, קליל, זורם עם הקהל, מספר בדיחות, מאלתר על המקום מול השורה הראשונה, כמו סטנדאפיסט מקצועי. בסוף באה אלי הרכזת בעיניים בורקות ועם המון מחמאות וכמובן אמרה לי "אתה תיהיה עם הכיתה שלי" (פריבילגיה של רכזות). יצאתי מרוצה, הייתי בטוח שעליתי על השיטה, שעליתי מדרגה וכבר חיכיתי למפגש הבא, אשר הגיע כאמור יום אחרי עם בית ספר אחר באותה העיר. בבית הספר הזה סידרו לי אולם קטן ומושקע, עם כיסאות מדורגים, עם מערכת הגברה ואפשרות להקרין את המצגת שהכנתי- תפאורה הרבה יותר טוב מאשר חדר הספריה הצנוע בו הרצאתי אתמול. עמדתי שם והייתי בטוח שהפעם הולך להיות אפילו יותר טוב, אבל אז קרה לי משהו מוזר. ברגע בו פתחתי את הפה הרגשתי שאני לא אני, שמשהו דוחק אותי להיות לעומתי. עמדתי שם אומר את המשפטים הראשונים של ההרצאה, שאני תמיד אומר, תוכ שאני חושב לעצמי בלב- 'מה קורה אייל? אתה לא מחייך מספיק, אתה נשמע קצת, מתלהם, מתנגח, חמור סבר. איפה מה שהיה אתמול? תחייך תיהיה רך יותר'. חשבתי, ולא הצלחתי ליישם. הרגשתי שלמרות שאני רוצה אני לא מצליח, כאילו משהו דוחק אותי להיות אחר.

מיותר לציין שמאותו הרגע מהלך המפגש הזה התנהל אחרת לגמרי, בניגוד ליום הקודם בו ממש הרגשתי את החיבוק של התלמידים ואפילו זכיתי למחיאות כפיים ולכמה תלמידים שבאו לומר לי בסוף תודה, הפעם הזו הדברים התנהלו אחרת לגמרי- 3 פעמים במהלך הדברים הרים תלמיד את האצבע, סתר והתווכח איתי, באחת מהם הוא אפילו זכה למחיאות כפיים! הרגשתי שנוצר מצב שזה אני מולם, שהדברים שאני אומר כמו מאיימים עליהם והם מתנצחים איתי במקום להבין שאני לטובתם. כאמור זו היתה הרגשה של חוסר אונים שלא ניתן להסביר, הרגשתי כאילו משהו דוחק אותי להתגונן עוד לפני שפתחתי את הפה.

אח"כ כשחזרתי הביתה פתחתי את המייל וראיתי הודעה מלפני שבוע מרכז השכבה של בית הספר הזה, במייל היה תיאור הכיתות שיוצאות, ובין היתר היה כתוב שם: "חכמים, ציניים, דעתניים, יש להם מה להגיד על כל דבר", וגם " הרבה צופיפניקים, רוויים במעגלים ובפעילויות, חסרי אמון שמשהו יכול להתחדש להם", והכל התחוור לי.

יש משהו כמעט מיסטי במרחב שמתרחש בין שני אנשים, בין מדריך למודרכים שלו, בין קהל לאומן, והמרחב הזה שולט במה שהולך לקרות ולהיאמר עוד לפני שמישהו מהם פותח את הפה. לא משנה כמה שאתה מקצועי, חיובי וחייכן, אם תעמוד מול קבוצה צינית וביקורתית משהו אחר יצא ממך משהו שיותר מותאם לשדר שלהם, בלי שתיהיה לך יכולת לשלוט בזה. אנחנו נוטים לחשוב כי הבחירה היא לגמרי ביידינו ובידי המעשים שלנו, וזה נכון אבל ברמה היותר עמוקה, יש משהו ששולט גם בה, שמקדים אותה ואותנו, שגורם לסיטואציה להיות חצי ידועה מראש עוד לפני שפתחנו את הפה, וזו האנרגיה ההדדית המתערבלת בחדר. אני תמיד אומר למשתתפים במסע, "המסע הזה הוא לא פחות בידיים שלכם מאשר בידיים שלי, אני יכול להיות המדריך הכי מדהים עם ההפעלות הכי טובות, אבל אם אתם לא תיהיו שם, אם אתם תבואו אטומים וציניים, שום דבר לא יעבוד. אתם תיהיו בטוחים שהמסע לא עובד, שהמדריך משעמם, אבל בעצם זה קודם כל אתם".

וכשאתה מבין את זה באמת, אתה מתחיל לעבוד על התדר האישי שלך זה שהולך לפניך ומשפיע על האדם שמולך לפני כל מילה שתגיד, אבל גם מבין, שיש כאן עוד משהו שאתה צריך לקחת בחשבון, שלא הכל בידיים שלך, שהגורל בבליינד דייט או במפגש מכירה נגזר עוד לפני שפתחת את הפה. ושזה בסדר, זה לא גורל עיוור וחסר צדק, אלא אמת, מין תוכנה אנרגטית המחשבת באופן חד ומתמטי את התכללות האנרגיות של שני הגופים המחוללים זה מול זה ומוציאה פלט מדוייק. פלט שלך אין ברירה אלא לקבל אותו באהבה. לקבל לא כי אתה חייב, אלא לקבל באהבה. מתוך ההכרה כי במקום שזה לא עובד, במפגש שאתה לא מצליח להיות אתה, היקום בעצם אומר לך שזה לא המקום שלך, לך תחפש בת זוג אחרת.

"ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך בכל נפשך ובל מאודך"- ואהבת את ההווה שלך, גם אם הוא לא מוצא חן בעיניך, כי הוא משקף לך את המציאות שלך ושל מי שמולך.


Comments


bottom of page