האם האווירה שקדמה לרצח רבין שוב באוויר?

אתם מרגישים את זה? את הזמזום של הטירוף. מין רחש כזה כמו של סופה שמתגברת. אם אתם מעל גיל 35 אתם בטוח זוכרים אותו, הרי הייתם שם כבר, פעם הרגשתם בדיוק את אותו השיגעון. רגע לפני הרצח. אני זוכר היטב את ההמולה העצומה שפשטה במדינה רגע לפני הדממה הגדולה והעצובה. כל הארץ הייתה אז כמרקחה, היה טירוף באוויר. ואני גם זוכר שהתרגלנו. מכיוון שזה התפתח לאט ובעקביות זה היה נראה לנו טבעי. רק אחרי 3 היריות, כשהייתה פתאום דממת מוות, פתאום הבנו באיזו המולה חיינו. באיזה טירוף?!

ואני מרגיש את זה שוב, זה שוב כאן. כמו אדם שנוסע על מכונית ב 150 קמ"ש והוא כל הזמן מאיץ. כולנו יודעים שזה לא יכול להימשך לנצח, הוא חייב להיכנס בקיר, באיזו שהיא נקודה המהירות תהיה כל כך גדולה עד שהוא יאבד שליטה ויקרה משהו שיחייב אותו לעצור.

והמעשה הזה באוויר. נודה בזה או שלא, כולנו מחכים לזה. בסוג של סקרנות חולנית. חיים על איזה גלגל של אשם וצודק, של קורבן ומקרבן. כאילו שאם זה יקרה שוב, זה יפתור איזה משהו.

האבסורד הוא שעוד אפשר לעצור את זה, למרות שנראה שזה כמעט בלתי אפשרי- כי ברור שכל צד חושב שהשני אשם, שהשני חוטא, שהשני ממיט עליו אסון, שרק הוא צודק, ושאם הוא יוותר ויירגע אז המדינה תלך לאבדון, בדיוק כמו שהיה אז, בדיוק כמו שחשב הרוצח... ולכן נראה שאין ברירה.

רגע לפני תשעה באב, נראה ששוב לא למדנו כלום. בסוף נגיד ש"הכתובת הייתה על הקיר". אז אם היא הייתה, למה אנחנו לא יכולים להפסיק? (כבר 2000 שנה)